ימים יגידו
ימים יגידו
social
facebook whatsup email tweeter
14.9.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אחת ההגבלות המוטלות על עבודת הקורבנות היא האיסור לשחוט את הבהמה וולדה באותו יום. הרבה תמר דבדבני בוחנת האם מאחורי הפסיקה ניצבים מניעים מוסריים או הלכתיים ואיך מתנהל המאבק ביניהם

לוגו מדור הדף השבועי

תרגום:

רבי אומר: "יום אחד" –  יום המיוחד טעון כרוז; מכאן אמרו –  בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו (חולין פג ע"ב)

הקשר:
הפרק החמישי של מסכת חולין דן בפרטי ההלכה הנובעים מתוך הציווי הנזכר בויקרא כב, 28: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". במשנה האחרונה בפרק זה, דורש שמעון בן זומא את הביטוי "יום אחד" בפסוק. דברי רבי, המסיימים את הפרק התלמודי כולו, דורשים את הביטוי באופן שונה.

דיון:
בדיון במצוות "אותו ואת בנו" יש מאבק סמוי בין הקול ההלכתי והקול המוסרי. מי מהם גובר?

 hdp_zkvyvt
(צילומים: פלאש90)

"יום אחד"
בתורה, מופיע האיסור לשחוט הורי בהמה עם ולדותיהם ביום אחד בתוך רצף פסוקים, העוסקים בהגבלות שונות המוטלות על עבודת הקורבנות בבית המקדש. בין היתר מופיעים שם איסורים על הקרבת קורבן פגום. הפסוק הקודם לאיסור "אותו ואת בנו" מגביל את גילו של הקורבן המיועד: "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה' " (ויקרא כב, 27). כלומר, בשבעת הימים הראשונים לחייה של בהמה, היא מוגנת מפני הקרבתה לאלהים.

היום השמיני הנזכר בפסוק זה, כיום של מעבר בין התחום המוגן והחם של חיק האם היולדת ובין סכין המזבח, מוכר גם מציווי תורני אחר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, 3-2). הגנת האם על תינוקה, נדמית לפי פסוקים אלה כקשורה להיותה טמאה בטומאת הנידה, אך להגנת הבהמה על ולדה במשך שבעת הימים שלאחר הלידה אין הסבר. למרות הבדל זה, ניכר הדמיון בין שני הציוויים, ואולי עומדים שניהם על בסיס קמאי משותף.

אני בוחרת להדגיש את החיבור בין הציוויים – יהא הוא רעיוני או רגשי – כיוון שהפרק החמישי של מסכת חולין נדמה כמתנהל בשני מישורים בו-זמנית: במישור ההלכתי הוא מצמצם בהדרגה את חלותו של איסור "אותו ואת בנו", אך במישור הערכי הוא "טורח" ומזכיר, בכל פעם מחדש, את הדמיון המהותי בין ולדות הבהמה וילדי האדם. כלומר, מחד גיסא מתרחק התלמוד בהדרגה מן החמלה הטמונה בציווי התורני, ומאידך גיסא הוא חוזר ומעורר אותה.

הפסוק מויקרא כב, 28 נשמע ברור למדי: אסור לשחוט בהמה כלשהי באותו היום בו נשחטים ולדותיה. גם לאור הפסוק הקודם, נדמה שהטעם ההגיוני ביותר לציווי זה טמון בהכרה בקשר משמעותי המתקיים בין ההורים לילדם, גם כאשר מדובר בבהמות. כאמור, ברמת הדיון ההלכתי, בוחר התלמוד לצמצם את משמעותו של הקשר הזה, או לפחות את תחולתו. לפי התלמוד, עמדת מרבית החכמים היא ש"אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים" (חולין עח ע"ב), בניגוד לעמדת חנניה, הטוען שאיסור זה "נוהג בין בזכרים ובין בנקבות". כדי להסביר את עמדתם של החכמים, נזקק התלמוד למדרש הלכה מפולפל, המפרש את המילה "אותו" בפסוק כמפרידה בין צמד ההורים ומכוונת את האיסור התורני רק אל אחד מהם – אב או אם.

 המילה "אותו", המופיעה בלשון זכר, מלמדת כביכול על כך שההורה המדובר הוא האב, אולם המדרש מתקן רושם ראשוני זה, באמצעות תשומת לב למילה "בנו", המלמדת על קשר אישי ועל קרבה רגשית בין ההורה והילד: "הרי הוא אומר בנו – מי שבנו כרוך אחריו; יצא (מחוץ להגדרה זו) זכר, שאין בנו כרוך אחריו" (חולין עח ע"ב, וראו גם בספרא ח, ח). המדרש מדייק, אם כן, שהמילה "בנו", למרות הופעתה בלשון זכר, מתייחסת דווקא אל החיבור שבין האם ובנה. חנניה, המתנגד לעמדת החכמים, קורא את הפסוק אחרת: "כתוב אותו – שמשמעו זכר, וכתוב בנו (כלומר) מי שבנו כרוך אחריו, שמשמעו נקבה, לכן נוהג בין בזכרים בין בנקבות" (חולין עט ע"א, התרגום שלי).

במסגרת הדיון התלמודי בפרק זה, נזכרים פסוקים ודרשות הנוגעים במערכות היחסים שבין הורים וילדים. כך למשל מופיע הציווי על שילוח הקן: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, 7-6). כמו כן, מובא בסוגיה גם האיסור לקלל את ההורים: "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ" (ויקרא כ, 9).

הבאתם של פסוקים אלה והדרשות עליהם בתוך הסוגיה, מוסברת בגלוי כחלק מעיון בהבדלים ההלכתיים שבין עמדות חנניה והחכמים, אולם קשה לי להתעלם מתשומת הלב, ש"נכפית" על הלומדים, לרגישות הנדרשת אל בעלי-החיים ואל הדמיון בין המערכות המשפחתיות האנושיות לאלה שבעולם החי. אני שומעת כאן הד עמום לקול תלמודי אחר – שונה מקולה הרם של ההלכה, שנשמע בבירור מן הסוגיה – שמבקש, אולי, לעורר מחדש את החמלה המצויה באיסור התורני לשחוט "אותו ואת בנו" ביום אחד.

בדרשתו של בן זומא על הביטוי "יום אחד" הוא מבקש ללמוד כיצד לספור את הימים המבדילים בין שחיטת האם ובנה. המדרש משווה בין ביטוי זה לביטוי המופיע בסיפור הבריאה: כיוון ש"יום אחד" בבראשית א' מתייחס ליממה המתחילה בלילה ("ויהי ערב ויהי בקר"), כך יש להתייחס גם ליממה הנזכרת בביטוי "יום אחד" באיסור על "אותו ואת בנו".

לכאורה, מבררת דרשתו של בן זומא פרט הלכתי פרקטי בלבד. למעשה, היא יכולה להיקרא גם כעוד תזכורת לקול החתרני המבקש להישמע בסוגיה: כידוע, נבראו הבהמות ובני-האדם ביום אחד (בראשית א, 27-24).

 hdp_bryt
(צילומים:פלאש90)

"יום אחד" – יום המיוחד טעון כרוז
דברי רבי מתרחקים מאיזכור הבריאה ופונים לפירוש אחר. דרשתו מסיימת את הפרק התלמודי בצמצום נוסף של חלות האיסור התורני. המשנה השלישית בפרק קובעת כי "בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו – אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט". כלומר, במועדים מסוימים בלבד, חייבים מוכרי-הבהמות להיזהר מהכשלת הקונים בעבירה על איסור "אותו ואת בנו". דרשתו של רבי מעגנת משנה זו בפסוק: בשל הדמיון במצלול בין "אחד" ו"מיוחד", הביטוי "יום אחד" מכוון לימים המיוחדים, עליהם יש להכריז ברבים. האם כוונת המשנה ודברי רבי היא שבימים אחרים אין הכישלון בעבירה זו מצוי? אולי המשמעות היא שגם אם העבירה מצויה, אין אפשרות פרקטית לפקח על כך לאורך כל השנה?

האיסור התורני על שחיטת הורי בהמות וולדותיהם ביום אחד כמעט ונמוג במהלך הסוגיה: בתחילה הוא מצטמצם לאיסור על שחיטת אם וולדותיה בלבד, ולאחר מכן מוגבל – לפחות באופן פרקטי – לימים מיוחדים בשנה. התלמוד מסיים את הפרק בדברי רבי המדגישים גישה זו. בכך יש המשך ישיר למגמה התנאית, שעולה בבירור מתוך המשנה ומתוך המדרשים בספרא. למרות זאת, אני בטוחה שקול החמלה של מצוות שילוח הקן, הדמיון המכאיב בין היום השמיני של ולד הבהמה והתינוק יהודי, התזכורת הנואשת של סיפור הבריאה וזעקת התורה: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד", ממשיכים להדהד בפרק הזה, ממשיכים לחכות שמישהו יקשיב גם להם. 

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.   

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus