אור_ת'ינקסטוק
ויהי אור: על האור שנדלק ביום הראשון של הבריאה
social
facebook whatsup email tweeter
הרב עדין שטיינזלץ //
29.11.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"במובן אחד, האור הזה הוא אור שאיננו מאיר. הוא איננו משמש את הקב"ה – שהרי ה' אינו צריך לפנסים. הוא אינו משמש את בני האדם – משום שבני האדם אינם קיימים עדיין. הוא אינו משמש אפילו את הצמחים – משום שגם הם אינם קיימים"
"בפרשת הבריאה נאמר לא רק שהאור נברא, אלא שהקב"ה הבדיל בין האור ובין החושך. מה היא הבדלה זו? האם האור אינו מובחן כשלעצמו מן החושך? מסתבר שלא. שהרי אור יכול להיות, למשל, גם בערפל"
"על האור הזה אמרו חכמים, שהקב"ה גנז אותו משום שאין העולם ראוי להשתמש בו, משום שהוא חשש שאין אנו מסוגלים להכיל אור אינסופי שכזה, שהרי גם באור המועט והמוגבל שיש לנו אנו משתמשים, למשל, כדי להאיר את גדרות בתי הסוהר או כדי לראות מה נמצא אצל השכנים"
אחד הדברים הבולטים, שמן הסתם חשים בהם אף ילדים הקוראים את ספר בראשית לראשונה, הוא שהשמש והירח והכוכבים נבראו רק ביום הרביעי, ואילו האור נברא ביום הראשון. הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ מברר מהו אפוא האור הזה ומאין הוא בא?

האור הוא הבריאה הראשונה מתוך התוהו ובוהו, ואולם כבריאה ראשונה יש בו, באור, משהו מוזר ומפתיע, משום שאור זה משולל, לכאורה, כל חומר ומהות הנושאים אותו. אחד הדברים הבולטים, שמן הסתם חשים בהם אף ילדים הקוראים את ספר בראשית לראשונה, הוא שהשמש והירח והכוכבים נבראו רק ביום הרביעי, ואילו האור נברא ביום הראשון.

 

מהו האור הזה? מהו הנושא, החומר שלו? מהיכן הוא בא? השאלה הזאת היא אולי השאלה העקרונית ביותר בהבנתו של אור זה, שכן מופיע כאן אור בלי מאור, אור כשלעצמו. זוהי אמנם מהות ראשונה, אבל זה אור לא מוגדר, לא ברור ולא ממוקד במקור מסוים.

 

יש צד עקרוני נוסף בדבר האור של היום הראשון: את מה מאיר אור זה? במובן אחד, האור הזה הוא אור שאיננו מאיר. הוא איננו משמש את הקב"ה – שהרי ה' אינו צריך לפנסים. הוא אינו משמש את בני האדם – משום שבני האדם אינם קיימים עדיין. הוא אינו משמש אפילו את הצמחים – משום שגם הם אינם קיימים. ובעצם, הוא אינו משמש לכל תועלת. אור זה קיים לעצמו, בלי מקור ובלי כיוון; הוא אינו נובע ממוקד חומרי ואינו משמש לכל מטרה.

 

כדי להבין מעט את הדבר יש לעבור לספר משלי, אל סוף פרק ח וראשית פרק ט, שם בא תאור של הבריאה ושל התורה כבריאה ראשונית. בתיאור הזה לא מופיע האור, אלא מופיעה שם החכמה, התורה, ויש שם נאום של החכמה, שבו היא אומרת: "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים" (ח, ל), ובהמשך: "משחקת לפניו בכל עת [...] ושעשועי את בני אדם" (ח, ל-לא). הביטוי הזה איננו רגיל, ובוודאי איננו מוכר, שהרי כאן מדובר בתורה לא ברצינותה התהומית, אלא בדרך שונה לגמרי: התורה כמשחק, כשעשוע. יש בכך לא רק מושג אחר, אלא רמז לתפיסה שונה של התורה, ודווקא של התורה במצבה הראשוני, טרם היותה תכנית העולם, טרם היותה חוק לישראל. בראשיתה, התורה היא שעשוע, העונג העצמי של מהותה, והיא מה שנקרא בספרי הקבלה "שעשוע המלך בעצמותו", המשחק הראשון.

 

היחס הזה של התורה ואורה של תורה הוא יחס קרוב וצמוד. פסוקים אלה המדברים על הדברים שלפני היות עולם, או בראשית היות עולם, מאירים גם את הנושא שלנו. הקב"ה בורא את האור לפני כל הבריאות, בריאה ראשונה, הוא יוצר את האור כבריאה שאין לה שימוש, שאין לה מטרה, העומדת לעצמה ובשביל עצמה, שאינה אלא השעשוע שלו, של הקב"ה. ובתחילה האור גם נברא בלי נושא, בלי חומר; האור כמהות.

 

המשפט הראשון בפרשת היצירה, הרבה לפני הדברים האחרים, הוא "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א, ד). אותו ביטוי, בצורה אחרת, באופן אחר ובכיוון אחר מופיע בספר קהלת: "ומתוק האור וטוב לעיניים" (יא, ז). הצירוף הזה של טעם ואור הוא ביטוי המצרף שני חושים יחד. אפשר למצוא צירופים כאלה של חושים אצל פרוסט; לא היינו מצפים למצוא דבר כזה בספר קהלת, והנה נאמר לנו כי האור הראשון של הבריאה הוא אור טוב.

 

את האור אנחנו מכירים לא רק כמופע פיזי אחא גם כמופע תועלתני, במה שהוא מאפשר לנו לראות וגם במובן זה שהוא יוצר דברים, מצמיח צמחים, נותן חיים. אבל בראשית הבריאה נמצא אור לעצמו; זה אור טוב, והוא מוגדר רק כאור מתוק. כאן מופלה האור כהוויה נבדלת, מהות לעצמה, המבטאת את כל מהלך הבריאה, את עצם המהות של הכוח היוצר. הוא מסמל ומגלה את מהות היצירה העליונה כדבר שאינו קשור ותלוי בשום עניין אחר אלא רק ברצון, בתשוקה האלוהית ליצור עולם שראשיתו אור. הקב"ה יוצר אור בעולם, והאור הזה הוא בריאה ראשונה. ולאחר שהוא נברא מתחיל האור הזה להתעצם מתוכו ולגלות את הטמון בו, את הפוטנציאל החבוי בו.

 

קריאה נוספת: 45 שנה שקד הרב עדין אבן-ישראל על מפעל חייו: פירוש עדכני ונגיש לתלמוד הבבלי

 

האור כי טוב

 

אם נקרא שנית את הכתוב בספר בראשית, "וירא אלהים את האור כי טוב", נראה שרק אחרי שה' בורא אור, והאור מגלה משהו מתוך עצמו, הוא מגלה לא רק שהוא קיים, אלא גם שהוא טוב. הוא נברא בתור אור, אבל הוא טומן בתוכו מהות ראשונית של חיים השייכת לעניין של האור. מתברר שגם עבורנו, בני האדם, האור הוא טוב, וידוע הקשר שבין הדפרסיה והחושך. אנו מגיבים לאור באופן מסוים וברור, והיעדר אור יוצר בתוכנו לא רק חשיכה חיצונית אלא גם חשיכה פנימית. כלומר: בין האור הוא שימושי ובין שאינו שימושי, הרי הוא משהו שאנו זורמים לקראתו, הולכים אליו, נמשכים אל עצם "האור כי טוב".

 

זאת ועוד: בפרשת הבריאה נאמר לא רק שהאור נברא, אלא שהקב"ה הבדיל בין האור ובין החושך. מה היא הבדלה זו? האם האור אינו מובחן כשלעצמו מן החושך? מסתבר שלא. שהרי אור יכול להיות, למשל, גם בערפל; יש ערפל, יש אורות מעומעמים, יש אורות מעורבים. הבדלת האור היא אפוא דבר, היא מעשה מסוים- יצירתו של אור בהיר, בלתי מעומעם ובלתי מעורב. ההבחנה בין האור ובין החושך אינה הבחנה פשוטה בין טוב ורע, אלא הבחנה בין שתי מהויות. המהות האחת היא האור, דהיינו: היצירה הראשונה,שיש בה היגד חיובי, אמירה מסוימת; ואילו החושך עדיין קשור לתוהו ומבטא אותו. לפיכך המאבק בין אור וחושך אינו מאבק בין יש ואין, אלא מאבק בין הדבר הנוצר, הגדל, המובחן והמוגדר לבין התוהו. ורק אחרי זה יוצאים אורות אחרים, אורות נוספים.

 

עדין אבן ישראל שטיינזלץ_פלאש90
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ (שני מימין) במעמד קבלת עיטור נשיא ישראל משמעון פרס (תצלום: מרק ניימן)

 

בספרי הקבלה מדובר על כך, ששבעת ימי בראשית הם שבעה אורות; כל יום משבעת הימים הוא אור אחר, מיוחד לעצמו, ויש לו צבע אחר. מה הוא צבעו של האור הבסיסי, האור שממנו נברא האור הפרטי של היום הראשון? וכיצד ניתן לצאר את "אור שבעת הימים" שנזכר שוב בספר ישעיה (ל, כו)? איזה מן אור הוא זה, אור שאינו אור של שמש ולא אור של ירח, אלא אור סתם? האם הוא כולל את כל הצבעים? האם הוא אור אולטרא-סגול, אינפרה-אדום, אור של קרן רנטגן? מכל מקום, האור הראשוני, ההתחלתי, הזה הוא יצירה של דבר מסוים. עם בריאתו מתחיל עניין של סדר, של חיוב, של יציאה מן התוהו, מן האי-סדר. בלשון פיזיקלית הייתי אומר, שיצירת האור היא הצעד הראשון שעושה הקב"ה נגד האנטרופיה. הוא לא ביטל אותה לגמרי, אבל הוא פועל ומפעיל דברים; ופתאום מתוך התערובת, מתוך הבלבול, מתוך הכאוס, נוצר דבר שהולך וגדל, ומכאן הוא ממשיך ללכת ולגדול.

 

האור הזה, אור שבעת הימים, נאבק כל הזמן, אך לא עם החושך – שהרי האור והחושך, כאמור בכתוב, שניהם מעשיו של הקב"ה – אלא עם דבר שאיננו אור ואיננו חושך, והוא הבלבול. עליו לא נאמר: "יוצר אור ובורא חושך", והוא הדבר שאתו נאבק האור. גם על התוהו לא נאמר דבר, כי יצירת האור היא יצירת הסדר מתוך התוהו, היא הבניין הכולל בתוכו כל מה שבא אחר כך.

 

האור הזה כולל בתוכו לא רק "ומתוק האור": בשבילנו כבני אדם, כיהודים, האור הוא הסמל הנצחי של הטוב: "באורים כבדו ה'" (ישעיה כד, טו). אנחנו מדליקים לכבוד ה', יוצרים לכבודו אור: אור הנרות, אורה של המנורה, האור שאמור לזרום מתוך המקדש החוצה. כל אלה הם ביטויים של הדבר שעדיין נמצא בתוך שלמותו שלו: אור, נתינה שאינה מקבלת אלא פועלת, יוצרת דברים עבור אחרים. הדבר הראשון שהיא יוצרת, נקודת הראשית שאחרי יצירת האור, היא הבהירות. אחרי שנוצר אור אפשר להתחיל לחלק בין דברים. החלוקה הזו היא יצירה של תחומים, של גבולות. לפני היות האור אין גבולות; אחרי שנוצר האור מתחיל העולם לקבל צורה, אופי, דרכי הבעה.

 

לפיכך, למרות שהאור והחושך נראים כהפכים, אין ביניהם מאבק מהותי אלא אינטראקציה: "יוצר אור ובורא חושך". באחד משירי האהבה של משורר בן תור הזהב בספרד, רבי יהודה הלוי, מופיעה שורה שבה הוא כותב לאישה: "על לחיך ושער ראשך אברך יוצר אור ובורא חושך". גם כאן אין האור והחושך מוצבים כניגודים, כסתירה, אלא הם עומדים בדיוק היכן שהם צריכים לעמוד: כשני אלמנטים הממסגרים זה את זה. אכן, מן האור ומן החושך נוצר דבר חדש – היום. אחרי היות אור ואחרי היות חושך אומר הקב"ה: "זה טוב". היום הראשון הוא התחלה. הוא האחד, המספר הראשון, וזה עצמו הוא יצירת דבר חדש לגמרי בעולם, שכן אחרי האחד יבואו שניים. אבל המספר אחד קשור אל האור האחד שהוא לא מוגדר, לא ממוקם, לא חומרי- אבל הוא אור אחד, הוא התחלה.

 

קריאה נוספת: רעות בורץ נערכת לחנוכה ומגלה לכם את העתיד: כך תיראו בעוד כשבוע

 

לאור החשמל

 

על אור שבעת הימים נאמר שהוא יחזור אלינו רק לעתיד לבוא. כעת אנו חיים לאור השמש או לאור הירח – או גרוע מזה, לאור החשמל. אבל אור שבעת הימים הוא אור שונה, ועליו אמרו שאדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו. הראייה הזו קיימת לא רק ביום הראשון, שעדיין אין בו עולם, אלא כל הזמן, משום שהאור הזה סובב סביב העולם.

 

ובאמת, מי אומר שהאור צריך להיגמר בגבולות האופק? מדוע שלא נראה גם מה שמעבר לאופק, מצדו השני של כדור הארץ? אור שבעת הימים הוא האור הראשוני הקיים עדיין ללא הגדרות, למעט הגדרה אחת: היותו אור. מן ההגדרה הזו של האור כמהות ראשונית עולה שהאור הזה הוא אינסופי – ועדיין מוגבל; אבל הוא מוגבל רק בתוך תחום ההתייחסות שלו, ביחס שבין האור והחושך. על האור הזה אמרו חכמים, שהקב"ה גנז אותו משום שאין העולם ראוי להשתמש בו, משום שהוא חשש שאין אנו מסוגלים להכיל אור אינסופי שכזה, שהרי גם באור המועט והמוגבל שיש לנו אנו משתמשים, למשל, כדי להאיר את גדרות בתי הסוהר או כדי לראות מה נמצא אצל השכנים. כאשר אין אנו משתמשים באור זה כדי להאיר את מה שנמצא בתוכנו, מוטב שיישאר גנוז ושמור עד עת קץ.

 

הבעל שם טוב היה אומר: איפה גנז הקב"ה את האור הזה? הוא גנז אותו בתורה. מי שלומד תורה כראוי, פותח את הספר ויכול לראות את אור שבעת הימים המאיר בתוכו. ואם הייתי נשאל איפה גנוז האור הזה, הייתי אומר שמקצתו גנוז בירושלים. ראיתי ציורים וצילומים רבים של ירושלים, ועדיין לא ראיתי יצירה אחת שתגלה בשלמות את אורה של ירושלים. יש לעיר זו אור שהוא בעל צבע מיוחד ואופן מיוחד, שכמוהו לא ראיתי בשום מקום אחר. רמברנדט, שהיה אמן של אור, צייר את אורותיה של הולנד. זה אור אחר, זה לא אורה של ירושלים. האור של ירושלים הוא מיוחד; הוא אינו אור לבן שפוט אלא אור עם צבע, עם אופי, יש לו דמות והוא יוצר דברים. האור הזה מאיר על האספלט, על הקירות, על הקוצים ואף דבר זה הוא מסודותיו של האור הראשוני, וראוי שיהיה הוא מאיר פה, בירושלים, ואולי יגיע ממנו איזה שמץ גם אלינו, לכאן.

 

ThinkstockPhotos-103581204
צילום: תינקסטוק

 

מאמרו של הרב שטיינזלץ התפרסם לראשונה בספר "אורים", בהוצאת עם עובד וקרן עדי

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus