שיחת חולין
שיחת חולין
social
facebook whatsup email tweeter
11.7.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הדיון הסוער בדבר הקשר שבין שחיטת בעל חיים לעקדת יצחק התנהל בכלל במקום אחר – בספסל האחורי של בית המדרש. ככה זה כשמורה נכשל בהבנת צרכי תלמידיו. הרבה תמר דבדבני עושה סדר בכיתה

לוגו מדור הדף השבועי

יתיב רב אחוריה דרבי חייא ורבי חייא קמיה דרבי, ויתיב רבי וקאמר: מנין לשחיטה שהוא בתלוש? שנאמר: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט (בראשית כב, 10). א"ל רב לרבי חייא: מאי קאמר? א"ל: וי"ו דכתיב אאופתא קאמר. והא קרא קאמר! קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל (חולין טז ע"א)

תרגום:
ישב רב מאחוריו של ר' חייא, ור' חייא (ישב) לפני רבי (יהודה הנשיא), וישב רבי ואמר: מניין לשחיטה שהיא (צריכה להיעשות בכלי שהוא) תלוש (מהקרקע)? שנאמר: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט (בראשית כב, 10). אמר לו רב לר' חייא: מה הוא אומר? אמר לו: ו' שכתוב על גדם לולב הוא אמר. והרי פסוק הוא אומר! הפסוק (את) זריזותו של אברהם הוא משמיע לנו.

הקשר:
המשנה השנייה במסכת חולין מגדירה את הכלים הכשרים לשחיטה. התלמוד מעלה קושיה לגבי ההבדלים האפשריים בין שחיטה בכלי שהוא "מחובר", כגון אבן בולטת מתוך הקיר או צמח העולה מן האדמה, ובין שחיטה בכלי "תלוש" שחובר לבסיס כלשהו, כגון סכין שננעצה בקיר. הקטע שיידון כאן מתייחס לדיון הלכתי זה.

דיון:
האם ניתן ללמוד הלכות שחיטה מסיפור עקדת יצחק?

 hdp_hshbvy_kyth
איפה מתרחשת השיחה האמיתית? (פלאש90)


 יתיב רב אחוריה דרבי חייא ורבי חייא קמיה דרבי, ויתיב רבי וקאמר
השיחה הבית-מדרשית המתוארת כאן מציגה סדר היררכי בין החכמים: רבי יהודה הנשיא מלמד את ר' חייא פנים אל פנים, ורב הוא מאזין משני, היושב מאחור ולומד מן התלמיד (ר' חייא) בלבד. הלומד היושב מאחור עלול שלא לשמוע טוב ולא להבין לאשורו את המהלך הלמדני של המורה. כך מרומז בסיפור שנזכר בסוגיה תלמודית אחרת בפרק הנדון כאן (חולין יט ע"ב), שם יושב רבי אבא מאחורי רב כהנא, הלומד מפיו של רב יהודה. את מה שלמד באופן משני מעביר ר' אבא לר' אלעזר וזה מעביר את השמועה לר' יוחנן. כשר' יוחנן מאתגר את ר' אלעזר בשאלה על טעם ההלכה שמסר, הוא נכשל ב"מבחן" וזוכה לתגובה מזלזלת.

ייתכן שהסיבה לכך שהלומד ה"משני" אינו מצליח להבין לעומקה את ההלכה הנמסרת לו תלויה בהעדר קשר-עין ולב בינו ובין המורה. במקרה כזה, המורה עלול להיכשל בהבנת צרכי תלמידו, והתלמיד עלול להחמיץ את כוונת מורהו.

הסיפור הנדון כאן, מציע מבט אירוני על סדר זה: השיחה האמיתית, זו המעניינת את הסיפור ומניעה אותו, מתרחשת בין התלמידים, כהתלחשות סוערת בחלק האחורי של הכיתה. שיחת התלמידים לא רק מובילה להכרה כי דברי המורה שגויים, אלא גם מוציאה אותם מן השיח הלמדני ובמובן מסוים מייתרת את המורה: שני התלמידים דנים ביניהם על דברי המורה ומבקרים אותם, והסיפור אינו מאפשר לו את זכות התגובה.

מנין לשחיטה שהוא בתלוש? שנאמר: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט (בראשית כב, 10)
רבי לומד את ההלכה שחובה לשחוט בכלי שהוא תלוש מתוך הסיפור על עקידת יצחק: מכך שאברהם לוקח את המאכלת – סכין השחיטה – בידו, ניתן ללמוד שכלי השחיטה חייב להיות משהו שניתן לנשיאה ואינו מחובר לחפץ אחר.

הפסוק המצוטט כאן חסר. במקרא הוא מופיע כשמושא השחיטה מפורש: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ". האם ניתן להקביל באופן כלשהו בין שחיטת בעל-חיים להרג אדם?

בעיסוקם הדרשני ברצח הראשון בתורה, מנסים החכמים השונים להבין כיצד בדיוק הרג קין את הבל. ר' יצחק, למשל, מציע שהריגת הבל נעשתה כמעין הקרבת קורבן לאלהים: "נתבונן קין מאיכן (מהיכן) שחט אביו את הפר – וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר (תהלים סט, 32), ומשם הרגו – [ממקום הצואר] וממקום הסימנין" (ב"ר, כב). קין, טוען הדרשן, מבין שאלהים חובב קורבנות בשריים (אולי מכיוון ששעה למנחת הבל) ועל כן מחפש בעבורו משהו שהוא טוב יותר אפילו "משור פר". כדאי לשים לב לאירוניה הדרשנית כאן: הקשר הפסוק אליו מתייחס קין המדרשי מלמד שאכן יש משהו שעדיף לאלהים מאשר "שור פר", אך אין זה בשר משובח יותר אלא דווקא שירה ותודה.

כדי לשחוט את קורבנו כראוי, לומד קין הלכות שחיטה מאביו – יש לשחוט את הבהמה, או את האח, מן הצוואר כדי לחתוך את הקנה והוושט, המכונים "סימנים".

הדרשן מגנה, כמובן, את ההקבלה שעושה קין בין הקרבת בעל-חיים לשחיטת אחיו והוא מדגיש זאת באירוניה שהוא מציג כלפי הלימוד ההלכתי, כביכול, של קין. למרות זאת, מדרש כזה מעלה את אפשרות ההקבלה האיומה הזו אל פני השטח הלמדני. גם מדרשים העוסקים ישירות בעקדת יצחק פועלים באופן דומה, ואולי אף בחריפות יתרה.

 hdp_qdh
רק מטאפורה? עקדת יצחק (cc-by-deror avi)

על הפסוק הנדון כאן, המזכיר את המאכלת, דורש ר' חנינה: "למה נקרא שמה מאכלת? שמכשרת האוכלים (כלומר – המאכלים)" (ב"ר, נו, ג). לפני שנספיק להזדעזע מן האפשרות שאברהם חישב לאכול את בשר בנו, מוסיפים חכמים: "כל אכילות שישראל אוכלין בעולם הזה בזכות אותה המאכלת", ומבהירים שמדובר באכילה מטאפורית בלבד המבטיחה חיים לצאצאי אברהם לדורותיהם.

מדרשים אחרים מבקשים לנתק כל אפשרות להבנה כי אלהים ציווה לשחוט את יצחק, בדומה לשחיטת בעל-חיים, לעתים אף במחיר מה שנדמה כפרודיה עצמית על שיטת הדרשנות: "בשעה שאמרתי לך קח נא את בנך וגו' , כך אמרתי לך – 'שחטהו'?! לא! 'העלהו' (ציוויתי)! (בראשית כב, 2);  העלית אותו (למזבח, ועכשיו) תוריד אותו" (ב"ר נו,ח, התרגום שלי).

א"ל רב לרבי חייא: מאי קאמר? א"ל: וי"ו דכתיב אאופתא קאמר
גם בסיפור הנדון כאן, נדמה שר' חייא אינו מוכן לקבל את ההקבלה המשתמעת ממנו בין עקדת יצחק ובין הלכות שחיטה. את דברי רבי הוא מתאר באופן מעניין: "ו' שכתובה על גדם לולב". גם מפירוש רש"י (שמפרש כי "אופתא" הוא משטח מבוקע)  וגם מהקשר נוסף של ביטוי זה בתלמוד (זבחים יט ע"ב), ניתן להבין כי כוונתו של ר' חייא להבהיר לרב שדברי רבי אין בהם ממש, שהם שטות גמורה.

והא קרא קאמר! קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל
התלמוד (או אולי רב בעצמו) מתרעם על דברי ר' חייא: כיצד ניתן לפסול כך את דברי רבי, והרי הוא לומד אותם מפסוק מפורש! התשובה לכך היא דרשנית קלאסית: מפסוק מסוים זה יש ללמוד על זריזותו של אברהם לקיים את מצוות אלהים – נגישות הסכין בעת העקדה מלמדת על הכנה מראש, על יעילוּת.

להבנתי, ניתן לראות גם בתשובה זו חשיפה של כאב ההקבלה בין מעשה אברהם ומעשה השחיטה. במשנה האחרונה במסכת סוטה מתאר ר' פנחס בין יאיר את חשיבות המידות המכוונות את האדם להתקדמות ולהתעלות: "זריזות מביאה לידי נקיוּת, נקיוּת לידי טהרה, טהרה לידי קדושה, קדושה לידי ענוה, ענוה לידי יראת חטא (יראת חטא לחסידות), חסידות לידי רוח הקודש, רוח הקדש לידי תחיית המתים..." (ראו פרק תשיעי במשנה סוטה, כת"י קאופמן). הזריזות, טוען החכם, היא המידה המובילה את האדם להתפתחות רוחנית, ששיאה בתחיית המתים. זריזותו של אברהם, לעומת זאת, כמעט והובילה לתוצאות הפוכות בתכלית – לא גרעין של תחייה היה טמון בה, אלא זרע של מוות. 

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.  

 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus