מי כאן המבוגר האחראי?

מי כאן המבוגר האחראי?

social
facebook whatsup email tweeter
1.11.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
גם פסיקה של בית דין יכולה להוביל לעבירה – אבל למי האחריות האמיתית לביצועה? הרבה תמר דבדבני עם מסכת חדשה ועם עוד שאלות כבדות משקל

רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה, הוה מכניף ומייתי עשרה מבי רב כי היכי דלימטייה שיבא שיבא מכשורא. רב אשי כי הוו אתי טריפתא לקמיה מכניף ומייתי כולהו טבחי דמתא מחסיא ואמר: כי היכי דנימטיין שיבא מכשורא. (הוריות ג ע"ב, לפי כתב יד פאריס)
לוגו מדור הדף השבועי

תרגום:
רב הונא כשהיה בא הדין לפניו היה מכנס ומביא עשרה (תלמידים) מבית המדרש כדי שיגיע אליו (רק) שבב שבב מן הקורה (כלומר, יחלקו איתו התלמידים בעונש במקרה של טעות). רב אשי כשהיתה באה טריפה לפניו (לבדוק אם כשרה או טריפה, היה) מכנס ומביא את כל שוחטי מתא מחסיא ואמר: כדי שיגיע אלינו (רק) שבב מן הקורה.

הקשר:
המשנה הפותחת את מסכת הוריות משמשת כמעין כותרת לכל דיוני המסכת ומגדירה את אחריות בית הדין במקרה שטעו בפסיקת הלכה. בנוסף היא מסבירה את אחריותו של היחיד על עבירות הלכתיות שביצע בעקבות פסיקה שגויה של בית הדין. המשנה מדגישה שחכם היושב בבית הדין ויודע שטעות ביד חבריו  ייענש במקרה שינהג על-פי פסיקתם. זאת בניגוד לאדם מן היישוב שיכול להיתלות בבית הדין, ואם בשל פסיקתו יבצע עבירה -  לא ייענש.

במסגרת הדיון התלמודי על משנה זו מופיעים גם דברי ר' יהושע: "עשרה שישבו בדין - קולר תלוי בצוואר כולן" (בבלי הוריות ג ע"ב). והתלמוד מעיר: "פשיטא! לא נצרכה אלא לתלמיד היושב בפני רבו". כלומר, לדעת התלמוד ברור מאליו שכל השותפים בהכרעת בית הדין נושאים באחריות. דברי ר' יהושע מדגישים שגם תלמיד היושב בבית הדין יחד עם רבו לא יוכל לטעון בדיעבד שמפאת כבוד רבו שתק ולא התנגד כאשר חש אי-נחת הלכתית מול הפסיקה, שכן גם הוא נושא באחריות לטעות. הסמכות הנובעת מישיבה בדין גוררת בהכרח גם אחריות במקרה של טעות. שני הסיפורים שיידונו כאן מתייחסים להוראתו זו של ר' יהושע ולפירוש התלמודי שניתן ביחס אליה.

דיון:
בדברי ר' יהושע ניתן אולי לראות ניסיון לעודד את התלמידים להביע דעה, גם כשזו נוגדת את דברי רבותיהם. נדמה שמטרת עידוד זה היא לייסד את הדיון ההלכתי על בסיס רחב של ידיעות ודעות ובכך להימנע ככל האפשר מטעות בפסיקה. רב הונא ורב אשי נוהגים לפי הוראה זו, אך האם באמת מכוונים שניהם למשמעויותיה החינוכיות והערכיות?

  דין

רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה, הוה מכניף ומייתי עשרה מבי רב
נראה שרב הונא הקשיב לדברי ר' יהושע, ולפני שהוא דן בבעיה הלכתית כלשהיא נהג לכנס אליו עשרה חכמים נוספים מבית מדרשו של רב. רב הונא משתף בדיון עמיתים שלו, ונדמה שמטרתו היא להרחיב את מעגל המתדיינים כדי לכוון אל האמת ההלכתית. הפסיקה היוצאת מבית דין כזה תהיה מבוססת על הקשבה לדעות שונות. אמנם רב הונא, שהוא היחיד מבין היושבים בדין שנזכר בסיפור בשמו, נדמה כיושב הראש של הדיון וכמי שמנהל אותו, אבל שיקול הדעת שלו בודאי יושפע גם מן הטיעונים השונים שיעלו עמיתיו במהלך הדיון. בסופו של דבר ההכרעה אכן תתקבל בידי כלל בית הדין, ואם תהיה כאן טעות, הרי שכל השותפים לקבלתה יחוייבו בעונש.

כי היכי דלימטייה שיבא שיבא מכשורא
התלמוד מנסח טעם משלו למעשהו של רב הונא. כדאי לשים לב שטעם זה לא מושם בפיו של רב הונא עצמו אלא מובא כהערת-עורך תלמודית (ואולי אף "הועתק" מן הסיפור על רב אשי ו"הודבק" כאן כדי לשמור על אחידות ספרותית מסוימת).

הביטוי בו משתמש התלמוד כאן, מתאר באופן מטאפורי את העונש הצפוי לבית דין שטעה בדינו: קורת בית הדין תיפול  ותפגע בדיינים. אפשר היה להניח כי רב הונא מכנס את עמיתיו לשבת עימו בדין כדי לחלוק עימם בעונש הצפוי במקרה של טעות ולהשיל מעל עצמו את האחריות הבלעדית ואת האשמה הבאה בעקבותיה. איני חושבת שהנחה זו נכונה כאן. נדמה לי שרב הונא אינו רוצה להיות בודד בפסגת  הדין, לא רק בגלל שהוא חושש מפני גודל האחריות, האשמה והעונש אלא גם מפני שהוא מאמין באמת שדיון רב-קולי יקרב אותו אל האמת וימנע ממנו, ככל האפשר, לטעות בפסיקה. הדבר מודגש בעיני בעובדה שהוא מכנס אליו עמיתים, חכמים שידיעותיהם ושיקול דעתם אינו פחוּת משלו, וסביר גם שלא יחששו להשמיע את קולם במקרה של מחלוקת.

רב אשי כי הוו אתי טריפתא לקמיה מכניף ומייתי כולהו טבחי דמתא מחסיא -
גם רב אשי נוהג כרב הונא, וביושבו לדון בענייני כשרות הוא מזמן אליו את כל שוחטי העיר כדי שישתתפו איתו בתהליך הפסיקה. מחד גיסא הדמיון הרב בין הנוסח של שני הסיפורים יכול ללמד שמדובר בשני מקרים מקבילים שמשמעותם זהה. מאידך גיסא דמיון זה דווקא מדגיש את השוני בין שני הסיפורים ואת האפשרות להבין כי משמעותם שונה בתכלית.

בעוד רב הונא מכנס אליו עמיתים – חכמים בקיאים בהלכה כמוהו, רב אשי מכנס שוחטים. אנשים אלה אמנם בקיאים בהלכות כשרות וניסיונם היום-יומי בעבודתם מאפשר להם מבט מפוכח ודייקני על נושא הדיון, אך האם באמת יעזו להשמיע את דעתם ההלכתית בפני רב גדול וחשוב כרב אשי? האם יאזרו אומץ להתווכח איתו במקרה שיחשדו כי טעות בידו? ייתכן כי הם אינם מכירים את הוראתו של ר' יהושע, וגם אם כן, אולי אינם חשים כי היא חלה עליהם כיוון שאינם תלמידים כיוון שהסיפור מדגיש שמדובר בכל השוחטים, ניתן להבין כי לרב אשי יש אינטרס אמיתי לשמוע דעות רבות ככל האפשר ומתוך כך להגיע אל האמת ההלכתית תוך דיון מעמיק ומאתגר. למרות זאת, הבדלי המעמד בין רב אשי והשוחטים מרמז בעיני על כיוון אחר. ייתכן שרב אשי באמת מבקש את דעתם המקצועית של השוחטים על הנושא הנדון, אך בסופו של דבר הוא משאיר את ההכרעה ההלכתית בידיו שלו.

ואמר: כי היכי דנימטיין שיבא מכשורא
בניגוד לסיפור על רב הונא, בסיפור זה נאמרת הסיבה למעשה מפי הגיבור עצמו. רב אשי מסביר כי הוא מכנס את השוחטים לדיון כדי להקל על עצמו: במקרה של טעות יחלקו עימו השוחטים בשבבי הקורה הנופלת. מתוך כך ניתן להבין כי רב אשי משתמש בהוראתו הערכית וההלכתית של ר' יהושע, על האחריות של כל השותפים בבית הדין לטעות שיצאה מתחת ידיו, כדי להגן על עצמו מפני חומרת העונש העתידי.

כינוס השוחטים מכוּון כדי להציג מצג שווא: כאילו ההלכה הוכרעה בידי שותפים רבים. אולם בפועל רב אשי הוא הדיין היחיד מבין יושבי בית הדין שלו, הוא הרב והוא הפוסק. השוחטים שימשו אולי כיועצים, אך קשה יהיה להאשימם באמת בשותפות בפסיקה הסופית. רב אשי, אם כן, "מנצל" את הוראתו של ר' יהושע כדי "לכסתח" עצמו במקרה של טעות. שלא כרב הונא, רב אשי אינו מוכן לוותר על מעמדו, המאפשר לו סמכות וכוח, אך בה בעת הוא חושש מן האשמה והעונש הנלווים לשני אלה ולכן בוחר "לשתף" בבית דינו אנשים שיחלקו עימו באחריות אך לא בסמכות.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus