מנחה נכונה
מנחה נכונה
social
facebook whatsup email tweeter
15.3.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
לקורבן הצנוע והזול, מנחה, טווח משמעויות נרחב: הוא יכול לרומם את מקריבו כמו גם להשפילו. הכל תלוי בהקשר. הרבה תמר דבדני פותחת מסכת

אמר ר' שמעון: בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר (מנחות ו ע"א)

לוגו מדור הדף השבועי

הקשר:
המשנה השנייה בפרק הראשון של מסכת מנחות פותחת בפסילתן של מנחות שנקמצו (כלומר, נאספו באצבעות אל כלי שרת ובו נלקחו אל המזבח) בידי אנשים מסוימים: "אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר, אונן (אבֵל שטרם נקבר מתו)" וכו'. התלמוד תוהה על ניסוח משונה זה: "ליתני (שֶיִשְנֶה) – כל המנחות שקמצן זר ואונן" (בבלי מנחות ו ע"א). מדוע, שואל התלמוד, להזכיר בנפרד את מנחת החוטא, אם ממילא במקרה זה חלים עליה אותם הכללים כמו על שאר המנחות?

הברייתא הנדונה כאן מובאת בתלמוד כחלק מן התשובה לשאלה זו: לשיטת ר' שמעון, מנחת החוטא אינה צריכה להיות מהודרת וייתכן שמותר גם לאנשים פסולים בקודש לקמוץ אותה. לפיכך, טוען התלמוד, יש להזכירה באופן מיוחד במשנה.

דיון:
אותה המנחה יכולה לסמל משמעויות ערכיות שונות. כיצד, אם כן, נוכל לדעת איזו מהן היא המשמעות הנכונה?

אמר ר' שמעון: בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר
מנחות הן קורבנות צמחוניים המורכבים מסולת חיטה או שעורה, שמן ולבונה. ישנם סוגים שונים של מנחות, חלקם מחויבים וחלקם אופציונליים. בויקרא, פרק ב' מפורטים סוגים שונים של מנחות: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.... וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה. פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא. וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה" (ויקרא ב, 7-1).

  השבועי מנחה ראשי
נתינה של כבוד או קלון (cc-by-Mr.kris)

המנחות הן קורבנות זולים יותר מקורבנות הבשר ולכן מלבד המנחות הנחשבות כחובה בפני עצמן, היו המנחות קורבן מועדף על עניים. על אף צניעותה, המדרש מדגיש את חשיבותה של המנחה כקורבן לאלהים באמצעות שימת לב להבדלי הנוסח בתורה בין הצגת קורבנות הבשר ("דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם", ויקרא א, ב) ובין הצגת המנחות: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ויקרא ב, א). השימוש במילה "נפש" לגבי מביא המנחה מובן במדרש כבעל משמעות עמוקה: "מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה כהן מבזה עליה, ואמר - ראו מה הן מקריבות! מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום - אל תבזה עליה! כאילו נפשה הקריבה!" (ויקרא רבה ג, ה).

בעבור האישה הענייה, המנחה הצנועה היא נתינה רבת משמעות, גם מבחינה כלכלית, והיא מבטאת רצון להתקרב לאלהים ולהעניק לו משהו מנפשה שלה. על כן אין לזלזל בה. ככלל, ליכולת הכלכלית משמעות מרובה. התורה גם מאפשרת לחוטאים בחטאים מסוימים להקריב קורבן המותאם ליכולתם הכלכלית ("קורבן עולה ויורד"). מי שאין ידו משגת להקריב "נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים" (ויקרא ה, 6) יכול להביא "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" (שם, 7), "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת" (שם, 11).

התורה מדגישה שמנחה זו "לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא" (שם, שם). לכאורה, הפטור מן השמן והלבונה, היקרים יחסית, יכול להיות מובן כצעד נוסף לקראת העניים, אולם התורה תולה אותו בכך שמנחה זו "חַטָּאת הִיא".

בברייתא הנדונה כאן ר' שמעון מעיר בדיוק על נקודה זו: לכאורה, יש לחייב את מביא החטאת להוסיף שמן ולבונה למנחתו, כדי להכביד עליו מבחינה כלכלית, מתוך העיקרון הצודק "שלא יהא חוטא נשכר".

ומפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר
האיסור לצקת שמן ולבונה על מנחתו מאפשר לחוטא העני "לצאת בזול" – לא רק שמקלים עליו בכך שמאפשרים לו להקריב מנחה בלבד, אלא שאפילו את זו טורחים להוזיל ככל האפשר.

לדעת ר' שמעון אין הכוונה כאן להקל על החוטא אלא דווקא להשפילו: ככל שמנחתו זולה יותר ומהודרת פחות, כך הוא עצמו מתבזה בעיני עצמו ובעיני הרואים אותו.

  משקפיים
ראייה מורכבת (cc-by- AlishaV)

הרעיון שדלוּת המנחה מבטאת את החטא לשמו היא מוקרבת מופיע באופן מודגש בהקשר של טקס השקיית האישה הסוטה. אצל חז"ל נתפס טקס זה כעונש על חטא הבגידה של האישה בבעלה, ולא כטקס בדיקת נאמנותה או כטקס הרגעת הבעל הקנאי, כפי שמסתבר מפשט התורה. לפי התוספתא בנוי טקס השקיית הסוטה באופן של "מידה כנגד מידה": "היא עמדה לפניו (זה שעימו נאפה) כדי שתהא נאה לפניו, לפיכך כהן מעמידה לפני הכל להראות קלונה... היא קולעה לו שערה, לפיכך כהן סותרו (את השיער)... היא פשטה לו יריכה, לפיכך יריכה נמסית; היא קִבּלתו על כריסה, לפיכך בטנה צבה; היא האכילתו מעדנים, לפיכך מִנחתה מאכל בהמה; היא השקתו יינות משובחין בכוסות משובחין, לפיכך כהן משקה אותה מים מרים במקֵידה של חרס" (תוספתא סוטה ג, ב-ד). כלומר, קורבנה של האישה הסוטה זול במיוחד (מנחת שעורים) כדי להדגיש את חטאיה ולהעמיק את בזיונה.

המנחה המוגשת בטקס ההשקיה מתוארת בתורה בהרחבה: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן" (במדבר ה, 15). אמנם לפי פשט הפסוקים, הקורבן ניתן "עליה", כלומר על האישה, אולם מביאוֹ הוא הבעל הקנאי. למרות זאת, המדרש מתייחס אל דלוּתה של מנחת השעורים נטולת השמן והלבונה כאל תמונת מראה לחטאי הבוגדת: "לא יצוק עליו שמן – למה שהשמן אורה לעולם... והיא אהבה את האפֵילה, לא יהיה אורה במנחתה; ולא יתן עליו לבונה – שהלבונה זכרון לאמהות... וזו (האישה) פירשה מדרכיהן, לא יהא זכרונן בקורבנה, שהלבונה קרואה זכרון" (במדבר רבה ט, יג).

אותה המנחה – מנחת סולת נטולת שמן ולבונה – יכולה לעורר כבוד והערכה או להיות אות של קלון. מנחת הסולת הזולה שהביאה האישה הענייה למקדש, מסמלת את נפשה שלה. במקרה זה על הכהן להימנע מלהביט בקנקן (בסולת הנערמת בקערה, נטולת שמן ולבונה) ולהעמיק להתבונן במה שיש בתוכו: במה שמבקשת אותה ענייה לתת לאלהים, בנפש שהיא מוכנה להקריב למענו. מנחת הסולת של מביא החטאת, לעומת זאת, מייצגת בעוניה אותו ואת חטאו, כמו מנחת השעורים של האישה הסוטה המדגימה בתכולתה ובחסרונותיה את עומק חטאה ואת הבוז שיש לחוש כלפיה. במקרים אלה הצורה היא התוכן, הקנקן ותוכו חד הם.

ההתבוננות במציאות אינה אמורה להיעשות באמצעות זוג אחד של משקפיים, באמצעות סט אחד של כללים. מורכבות המציאות דורשת התבוננות מורכבת ושיקול דעת יצירתי באשר ליחס אליה, כיוון שבלעדיהם אנו מוּעדים לרדידוּת המבט ולמסקנות נמהרות.

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus