מצור על בית המקדש_י' בטבת_תינקסטוק

העשרה לעשירי: על צום עשרה בטבת ועל המשמעויות הפוליטיות שלו לזמננו

social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
24.12.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"עשרה בטבת נופל באמצע שנת הלימודים ובסמיכות קלנדרית – וערכית – לחנוכה, סמיכות שמעלה פרספקטיבות נוספות על סיטואציות היסטוריות דומות וסיטואציות פנים-חברתיות דומות שתוצאותיהן הפוכות לגמרי. האם איננו רוצים להרוויח את הפרספקטיבות הללו?"
"גם בלי ההשוואה לחנוכה, י' בטבת מזמן לנו שאלות שבתשעה באב אנו לא פנויים לשאול בשל העיסוק – החשוב כשלעצמו – בשנאת חינם. השאלות של י' בטבת הן הרבה יותר סוציו-פוליטיות מאלה של תשעה באב, ודי לקרוא את פרקי המצור והחורבן בשביל להבין זאת"
בשנים האחרונות מורגשת תחייה תרבותית של לוח השנה העברי – תיקוני ליל שבועות, סדרי ט"ו בשבט ומפגשי לימוד חילוניים בט' באב. האם צום י' בטבת, המציין את המצור שהוטל על חומות ירושלים, הוא הבא בתור? ולמה בעצם המקום שלו בציבוריות הישראלית היה כה מצומצם מלכתחילה?

שבוע ויום מפרידים בין חנוכה וצום עשרה בטבת. שמונה ימים בלבד מובילים אותנו מאחד החגים הפופולריים ביותר במחזור החגים השנתי (בוודאי מבחינת נוכחותו במרחב הציבורי) אל אחד המועדים הפחות מוכרים, אם בכלל, בציבוריות הישראלית. ואם לא די בניגודיות המפתיעה שבין צמד המועדים הסמוכים הללו, הרי ששניהם עוסקים בדיוק באותם הנושאים: בית המקדש, ערכיו וחשיבותו בתרבות העברית ובהיסטוריה גדושת המאבקים של העם היהודי מול אימפריות גדולות. ולא זו בלבד, אלא שבשני המקרים נפערו מחלוקות תהומיות בתוך העם פנימה באשר לאופן שבו היה צריך להתייחס אל האימפריות הללו ולחיות איתן, לידן או תחתן. מרד אחד – מרד החשמונאים – הצליח, ואותו אנחנו חוגגים, כולנו; מרד אחד – מרד צדקיהו – כשל, ועליו אנחנו מתאבלים, אבל רק חלקנו.

 

י' בטבת, העשרה לעשירי (לפי הספירה המקראית המתחילה באביב), היום שבו העמיד נבוכדנאצר מלך בבל מצור על חומות ירושלים בשנת 588 לפנה"ס בימי המלך צדקיהו, חולף עובר לו מדי שנה כאבן שאין לה הופכין. אתם יודעים מה, מילא אבן שאין לה הופכין ושאינה מעוררת עניין, אבל רבים בציבור הישראלי כלל אינם מודעים לקיומה, אלא אם כן הם פותחים את היומן השבועי ורואים במקרה שזה מצוין באותיות של טל ומטר.

 

נכון, זה לא יום שבתון, ולמעשה בכלל לא חג; זה בסך הכול צום, ועוד הקצר ביותר מבין כל צומות השנה. אבל עדיין, כשחושבים על כך שאת תענית י' בטבת התענו במשך 450 שנה לפני שמתתיהו החשמונאי נולד, לא כל שכן לפני שהוא צעק "מי לה' אליי", מתבקשת השאלה בדבר מקומו של צום טבת בתרבות העברית, בימים ההם ובזמן הזה. במיוחד בזמן הזה. לשאלה זו מוקדש המאמר הקצר הזה. אבל לפני שנענה עליה, נרחיב על היום ומשמעויותיו.

 

קריאה נוספת: הפרשנות של הרוקרים העבריים העכשוויים לתקופה שבין י"ז בתמוז לט' באב

 

ההתנתקות מתשעה באב

 

עשרה בטבת הוא אחד מארבע תעניות שנתיות הקשורות בחורבן בית המקדש. תשעה באב, המציין את יום החרבת המקדש עצמו (שעל פי מל"ב כה, נחרב בשביעי לחודש אב; על פי ירמיהו נב, נחרב בעשירי לחודש אב; וחז"ל קבעו שבתשיעי באב הובערה השריפה – תענית כט, ע"א), הוא הידוע והמרכזי שבהם, הן מבחינת מעמדו ההיסטורי, הן מבחינת מעמדו הליטורגי הן מבחינת חומרת הצום. ומלבד עשרה בטבת, שמציין את תחילת המצור על העיר, ישנם גם י"ז בתמוז, המציין את נפילת החומות (בבית ראשון הן נפלו בט' בתמוז, אבל הצום נקבע לפי יום נפילתן בבית שני), ואת צום גדליה (ג' תשרי), שמציין את הרצח הפוליטי – בידי יהודים – של הנציב היהודי מטעם השלטון הבבלי גדליהו בן אחיקם ואת סופה המוחלט של מלכות בית ראשון.

 

כדי להטמיע את מוסר ההשכל ההיסטורי – מחירם הנורא של עבודה זרה, שחיתות, שפיכות דמים ואטימות פטריוטית – נקבעו התעניות העתיקות, המוזכרות כבר בספר זכריה בתחילת בית שני (פרקים ז ו-ח). עלינו להבין שתענית איננה רק התנהגות סמלית שמשמעותה אֵבֶל, אלא קונקרטיזציה של הכאב שמתעלת אותו לממד של תשובה וחשבון נפש. על כן אין זה מפתיע שחז"ל הצמידו לימים אלה אירועים טראומתיים נוספים, כגון חטא העגל בי"ז בתמוז וחטא המרגלים בתשעה באב (משנה, תענית ד, ו, וכן בדיון התלמודי בבבלי, תענית כ"ט, עמוד א). ללמדנו, שבכל גזרה יש מידה של אחריות עצמית, ובכל טראומה לאומית נדרשת, בראש ובראשונה, מידה של צניעות ורפלקסיה. יוצא אפוא שיום אבל, לפי התפיסה המסורתית, איננו יום לתחושת קורבנות ומעשי קבילה, אלא יום של התבוננות וחבלי תשובה.

 

ארבע התעניות היו לימי האבל והזיכרון הלאומי המסורתיים, וכפי שחז"ל קשרו בינן ובין טראומות נוספות, אכן קרה שאסונות אחדים – כגון גירוש יהודי אנגליה בידי אדוארד הראשון (1290), גירוש יהודי ספרד (1492), תחילת המשלוחים מגטו ורשה לטרבלינקה (1942) ועוד – באמת אירעו בימים אלו או בקירוב להם, ובאופן טבעי, הסתפחו אל ימי האבל והזיכרון שמתענים בהם עוד מחורבן בית ראשון. אפילו פינוי גוש קטיף (2005) תוכנן במקור להתחיל בתשעה באב, אבל נדחה ברגע שפרט זה נודע למתכנניו, הן מפאת הכבוד ליום האבל המסורתי, אבל בעיקר בשל הניסיון לסכל מראש הענקתו של ממד מיתי לפינוי.

 

גוש קטיף_יוסי זמיר
מתוך הנסיגה מגוש קטיף. ניסיון למנוע הענקת ממד מיתי לאירוע (צילום: יוסי זמיר)

 

גם לי' בטבת נוספו לאורך השנים משמעויות, ומגוון אירועים טעונים צוינו באמצעותו או בקירוב לו. כך למשל, בח' בטבת תורגם התנ"ך ליוונית, ועל פי מסכת סופרים, "היה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא היתה יכולה התורה להיתרגם כל צרכה" (סופרים, פרק א). לפי שולחן ערוך, בהקשר של אותו המקרה: "היה חושך בעולם שלושה ימים" (אורח חיים, תקפ, סימן א). זאת ועוד: בט' בטבת היה גם מנהג קדום להתענות, ככל הנראה לשם ציון מותו של עזרא הסופר, ובמהלך הדורות ניתנו סיבות נוספות, כגון יום הולדתו העברי של ישוע (ניסיתי לבדוק זאת במחשבון תאריכים, אבל אלה שמצאתי מגיעים רק עד המאה ה-19).

 

קריאה נוספת: דווקא בתשעה באב נפתחו השמים לציפי גון גרוס

 

משא ומתן על פרדיגמת הגאולה

 

בסוף שנות ה-40 הרבנות הראשית, בשיתוף משרד הדתות, הוסיפה לצום עשרה בטבת את יום הקדיש הכללי – יום זיכרון שבו ניתן לומר קדיש ולעשות טקסי אזכרה ליהודים שמקום קבורתם וזמן פטירתם אינו נודע - מנהג שהיה לצו השעה לאחר חורבן יהדות אירופה.

 

בהמשך ישיר לקשר שנוצר בין עשרה בטבת לזכר קורבנות השואה, כשהכנסת דנה בתחילת שנות ה-50 בחוק "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", התעוררה מחלוקת עמוקה בין מנהיגי הציונות הדתית ומנהיגי השמאל הציוני. הראשונים סברו שיש לציין את יום השואה בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, ועוד קודם לכן יום אבל לאומי זה 2,500 שנה; שואת יהודי אירופה, חשבו, עונה לקריטריונים של חורבן בקנה מידה מקראי, ולכן חש להתייחס אליה כך. האחרונים ביקשו לציין אותו בכ"ז ניסן, שישה ימים לאחר חג הפסח, כדי לקשור אותו ליום פריצת מרד גטו ורשה (שפרץ בי"ד בניסן, אבל לא נכון היה לציין את יום השואה בערב פסח) ולהדגיש באמצעותו את חשיבותו של היהודי הלוחם, האקטיבי והלא פסיבי, שלוקח את גורלו בידיו.

 

זה לא היה רק ויכוח על תיארוך, אלא ביטוי של מחלוקת תיאולוגית עמוקה בנוגע לפרדיגמת הגאולה שיש להציב בתשתית האתוס הישראלי. האם זו גאולה חילונית, בכוח הזרוע של האדם המחלץ את עצמו מן התופת, או שמא זו גאולה שמימית, או לכל הפחות כזאת שהאדם יכול להחישה.

 

בכל הנוגע לעשרה בטבת, תפיסת הגאולה החילונית היא זו שגברה. "נס לא קרה לנו ופך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור", כותב אהרון זאב ב"אנו נושאים לפידים", באחד משירי החנוכה החילוניים. כפי שקרה לתהליך הנצחתם של מרד החשמונאים בחנוכה ומרד בר כוכבא בל"ג בעומר, השמאל הציוני חיפש סיפורי גבורה מסוג מאוד צר וספציפי, וסיפוריהם של לוחמי הגטאות והפרטיזנים ביערות ענו לצורך הזה, הרבה יותר מסיפורי גבורה נפשיים או רוחניים או דתיים כגון הנכונות למות על קידוש השם או הנכונות לקום כל בוקר מחדש אל תוך התופת. אמנם לימים התרחבה תפיסת הגבורה והצליחה להכיל גם גוונים נוספים מעבר לאחיזה בנשק, אבל עשרה בטבת לא היה בבחינת פונקציה כלשהי בתהליך השיחי הזה.

 

נתניהו ביום הזיכרון לשואה_יונתן זינדל(1)
נתניהו, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, 2014. איזו פרדיגמת גאולה עומדת בתשתית האתוס הישראלי (צילום: יונתן זינדל)

 

צום קל, שאלות קשות

 

גם במסגרת תנופת הרנסנס היהודי בישראל, עשרה בטבת נותר בשולי השיח. בשנים האחרונות יש תחייה תרבותית אינטנסיבית של לוח השנה העברי, המוצאת עניין רב בתיקוני ליל שבועות, בפסטיבלי הקהל, בסדרי טו בשבט, ואפילו במפגשי לימוד חילוניים לתשעה באב, אבל צומות החורבן ה"משניים" לא זכו עוד לעדנה הזאת. האם זה רק עניין של זמן עד שגם תעניות אלה ייכללו בזרם, או שבגלל שאלה "תעניות" הן פופולריות פחות?

 

על תשעה באב אומרים בחוגי ההתחדשות היהודית שמערכת החינוך מפספסת אותו כי הוא נופל בחופשת הקיץ, אבל עשרה בטבת נופל באמצע שנת הלימודים, וכאמור, בסמיכות קלנדרית – וערכית – לחנוכה. סמיכות זו מעניקה פרספקטיבות נוספות על סיטואציות דומות מבחינה גיאו-פוליטית (ממלכה קטנה מול אימפריה שכובשת אותה) ומבחינה פנים-חברתית (מחנה מיליטנטי לעומת מחנה מתון), שתוצאותיהן הפוכות לגמרי. האם איננו רוצים – כחברה, כתרבות, כמערכת חינוך – להרוויח את הפרספקטיבות הללו ולחלץ מתוכן מדרש חדש?

 

גם בלי ההשוואה לחנוכה, יו"ד בטבת מזמן לנו שאלות שבתשעה באב אנו לא פנויים לשאול בשל העיסוק – החשוב כשלעצמו – בשנאת חינם. השאלות של יו"ד בטבת הן הרבה יותר סוציו-פוליטיות מאלה של תשעה באב, ודי לקרוא את פרקי המצור והחורבן בשביל להבין זאת: עד כמה קשה למנהיג טוב לצמוח בתוך תרבות נורמטיבית של מנהיגות גרועה? מה קורה לחברה כשהאליטה שלה גולה? ומה ניתן ללמוד מכך על מקומה של האליטה, לרבות זכויותיה וחובותיה כלפי החברה? האם יש חשיבות לכך שהאויב שלך מתייחס אליך בצורה מוסרית? ושאלות אלה מתווספות לשאלות כלליות על התעניות, כגון: מה פשר התענית במציאות ריבונית? על איזו ירושלים אני מתאבל? ועוד.

 

לא חסרים חגים ומועדים בלוח השנה הגדוש כל טוב שלנו, אבל יש עוד אבנים שצריך להפוך, לא מתוך רצון להחריב, אלא מתוך רצון ללמוד ולדרוש, לבנות ולהיבנות. לדעתי, זה רק עניין של זמן עד שיצוצו כאן מנהגים חדשים, מסורות, טקסטים ומדרשים - לא רק על החגים היפים והפופולריים, אלא גם על הצומות והתעניות שאנחנו לא תמיד ששים לקראתם. 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus