בשר מבשרה?
בשר מבשרה?
social
facebook whatsup email tweeter
7.9.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
השחיטה מעוררת דיון בדבר משמעות החיים של מי שנגזר עליו מראש לשמש כמאכל לבני האדם. הרבה תמר דבדבני מפיחה חיים בסיפור המצמרר על גורלו של עגל שנולד לאחר שחיטת אמו

לוגו מדור הדף השבועי

אדא בר חבו הוה ליה בן פקועה דנפל דיבא עליה; אתא לקמיה דרב אשי, א"ל: זיל שחטיה (חולין עה ע"ב)

תרגום:
אדא בר חבו היה לו בן פקועה שנפל זאב עליו; בא לפני רב אשי (לשאול הלכה), אמר לו (רב אשי): לך שחטוֹ.

הקשר:
המשנה החמישית בפרק הרביעי של מסכת חולין עוסקת בדינו של עוּבּר בהמה, שנמצא ברחמה לאחר שנשחטה. ולד זה קרוי "בן פקועה", כיוון שנולד כתוצאה מפקיעת בטן אימו בידי אדם, ולא בזמנו וכדרכו. הסיפור הקצרצר שיידון כאן מצוי בתוך הסוגיה התלמודית הדנה במשנה זו.

דיון:
עיסוק בצורך בשחיטה פותח דיון על משמעותם של החיים בעבור אלה, שנידונים מלידתם לאכילה בפיות בני האדם.

אדא בר חבו הוה ליה בן פקועה – כאמור לעיל, המשנה דנה בעניינו של עובר שנמצא ברחם אימו לאחר שנשחטה. המחלוקת התנאית, אליה מתייחס הסיפור הנדון כאן, מתרכזת במקרה בו סיים העובר את תשעת חודשי עיבורו ונמצא חי. ר' מאיר טוען שכדי לאכול מבשרו של ולד זה, יש לשחוט אותו כהלכה. לעומתו, טוענים חכמים ש"שחיטת אימו מטהרתו". כלומר – העובר נחשב כחלק מגופה של אימו, וכיוון שהיא עצמה נשחטה כראוי, אין צורך לשחוט גם אותו, כדי להכשיר את בשרו לאכילה. מכאן מובן שההבדל המהותי בין דעת ר' מאיר וחכמים לגבי בן הפקועה טמון ביחסם אליו כאל ישות עצמאית: ר' מאיר גורס שלעובר מהות משלו, נפרדת משל אימו, ואילו חכמים סוברים שהעובר מהווה חלק מגוף האם ואינו בעל מהות משלו.

 hdp_prh
בשביל האדם? (פלאש90)

במשנה מופיעה גם דעתו של ר' שמעון שזורי: "אפילו בן שמנה שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו". כלומר, גם במקרה שבן הפקועה ניצל מגורל אימו, והצליח להמשיך את חייו באופן נורמלי, הוא לא ייחשב כיצור עצמאי ואכילת בשרו מותרת בלא שחיטה. בתלמוד (חולין עה ע"ב), מסביר רב כהנא שיש הבדל עקרוני בין דעה זו ובין דעת חכמים, שסוברים שאם בן הפקועה "הפריס על גבי קרקע" (העמיד פרסותיו על הארץ, לאחר הוצאתו מן הרחם) ובכך הראה לעולם שהוא מסוגל לעמוד בפני עצמו, יש הכרח לשחוט אותו בכדי לאכול מבשרו. רש"י מסביר שהלכה זו היא מדברי חכמים ומקורה בחשש של "מראית-עין": כיוון שבן הפקועה נראה כעת ככל בהמה אחרת, ייתכן ואי-הקפדה על שחיטתו באופן הראוי עלולה להוביל לטעויות במקרים אחרים.

בפירושו למשנה, מדייק הרמב"ם את שיטת החכמים לגבי בן הפקועה: "ודע שאינו צריך בדיקה, כלומר שאין הטרפה אוסרתו, כיון שהוא אצלינו כבעל חי שחוט ואף על פי שהוא חי" (פירוש הרמב"ם למשנה חולין ד:ה). כלומר, לאחר מותו של ולד בהמה זה אין צורך לבדוק אותו כדי להבטיח את כשרותו – הוא אינו יכול להיאסר מחמת טריפה, כיוון שכבר נחשב כשחוט כהלכה, אפילו בעת שהוא חי. הרמב"ם מדגיש אמנם, שדברים אלה אינם אמורים בזה ש"הפריס על גבי קרקע", ובודאי לא במי שחי שנים לאחר מות אימו, אולם הרעיון שבהמה נחשבת כבשר שחוט אפילו בטרם מתה, מטריד בעיניי.

 גם התלמוד מוטרד מסוגיה זו ומביא בפנינו שתי דעות בעניין: "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: (בן הפקועה) מטמא טומאת אוכלים, וצריך הכשר; וחכמים אומרים: אינו מטמא טומאת אוכלין, מפני שהוא חי, וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין" (חולין עה ע"א). ר' יוסי סבור שבן הפקועה נחשב כמאכל (לפחות לענייני טומאה וטהרה), כיוון שלמרות היותו בחיים הוא כבר נחשב כשחוט ומוכן לאכילה. החכמים אינם מסכימים וקובעים באופן ברור, שאי-אפשר להתייחס אל החי כאל דומם (או כאל "מאכל").

שאלה נוספת בנושא מובאת בסוגיה זו מתוך הקשר תלמודי של דיון בבכורות: "מהו לפדות בבן פקועה?" (חולין עד ע"ב). התורה מצווה להקדיש את בכורות האדם והבהמה לה', אך את אלה שאי-אפשר להקריב (מטעמי כשרות), יש לפדות: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שמות יג, 13). התלמוד שואל כאן, האם שׂה בן פקועה ראוי לשמש כפדיון לבכור החמור: לשיטת ר' מאיר, התשובה ברורה – בן הפקועה מחויב להישחט ולכן דומה לכל שה אחר; לשיטת חכמים, שסוברים ששחיטת אימו פוטרת אותו משחיטה, יש לשאול: "כבשר (המונח) בסל הוא (נחשב), או שמא כיוון שרץ והולך, ורץ ובא – 'שה' אנו קוראים לו?" (התרגום שלי). כלומר – האם יש להתייחס אל בן הפקועה כאל גוש בשר הממתין שיאכלוהו, או כאל יצור חי, המתקיים ופועל בעולם, ויש לו ישות משלו?

הרעיון שמהותו של בעל חיים כלשהו מוגדרת רק באמצעות תפקודו כמאכל פוטנציאלי, נזכר בתלמוד במקום אחר. התלמוד מספר על ייסורי הגוף האיומים של ר' יהודה הנשיא וקובע שהם הגיעו לו כעונש על מעשה שעשה: "ההוא עגל, שהיו מביאים לו לשחיטה, הלך תלה לראשו בכנפו של רבי (יהודה הנשיא) והיה בוכה; אמר לו (רבי): לךְ! לכך נוצרת!" (ב"מ פה ע"א, התרגום שלי). רבי אינו רואה בעגל ישות חיה. מבחינתו, הוא גוש בשר שייעודו להיהרג ולהיות נאכל. מהותו של העגל, להבנתו, אינה להיות בעל-חיים אלא להתקיים כדומם המשרת את צרכי הגוף של בני האדם. כאמור, גישה זו מבוקרת בתלמוד באופן בוטה, והיא מוצגת כראויה לעונש גופני חמור.

דנפל דיבא עליה – מן הסיפור הנדון כאן עולה, שבן הפקועה של אדא בר חבו לא מת מיד במות אימו ונותר בחיים זמן מה (לפחות) לאחר מכן. איננו יודעים כלום על חייה של בהמה זו וסיפורה ממוסגר בין שני תיאורי מוות: זה של האם בתוכה היא נמצאה, וזה שלה שמתקרב במהרה.

 hdp_byby
שאלות של קיום עצמאי (פלאש90)

בן הפקועה נפגע כתוצאה ממפגש עם זאב. הוא עדיין לא מת, אולם יש חשש סביר לחייו ובעליו מבקש לדעת כיצד יוכל להורגו, כדי שאפשר יהיה לאכול מבשרו.

א"ל: זיל שחטיה – תשובתו של רב אשי פשוטה וברורה – כדי לאכול מבשרו של בן הפקועה הפצוע, יש לשחוט אותו כהלכה. המשך הסיפור, שלא נדון כאן, מלמד על מחלוקת בין אדא בר חבו ובין רב אשי: אדא בר חבו דוגל בשיטת ר' שמעון שזורי שמתירת את אכילת בשר בן הפקועה גם בלא שחיטה, אפילו אם חי חיים ארוכים כיצור "עצמאי", ורב אשי מתעקש שאין לקבל את דבריו במקרה זה. ייתכן שרב אשי הולך לשיטת ר' מאיר במשנה, שבן הפקועה נחשב כישות נפרדת כבר מרגע הימצאו ולכן יש חובה לשחטו, אבל דבריו מתאימים גם לשיטת החכמים, כפי שהתעצבה במהלך הסוגיה התלמודית – אם התקיים בן הפקועה לחיים ועמד על האדמה בכוחות עצמו (באופן ממשי ואולי אף במשמעות מטאפורית יותר), יש הכרח לשחטו.

ייתכן שעמדת הסוגיה, שיש לשחוט את בן הפקועה שנשאר בחיים, אכן נובעת רק מחשש של מראית-עין שגויה, כפי שטוענים רש"י ופרשנים אחרים. למרות זאת, אני מוצאת נחמה פורתא בכך שהמסקנה ההלכתית כאן מכירה דה-פקטו ברעיון שכל בעל-חיים הוא אכן הבעלים של חייו, במובן זה שמה שמגדיר את מהותו הוא קיומו כישות עצמאית בעולם ולא נסיבות היוולדו או אחרית גופו.

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.   

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus