פלאש90, גרשון אלינסון

אחרי מתן תורה: אז איך צריך ללמוד?

social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
24.5.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"התורה בהגותו של רבי חיים מוולוז'ין נתפסת כערובה לקיומו של העולם: בזכות התורה מתקיים העולם הפיזי, ואלמלא לומדי התורה ששוקדים על לימודם כל העת, העולם היה נחרב"
"לימוד התורה מבחינת הרב קוק איננו חוויה אינטלקטואלית בלבד, אלא חוויה שקשורה לרבדים נוספים בחיי האדם – וקשורים בנשמתו ובנפשו"
"גם אם קשה לחלץ מן המסות של ביאליק חזון צרוף של לימוד תורה חילוני, הרי שדמותו העשירה מספיקה כדי לעורר השראה ללימוד תורה מגוון גם כיום"
רבי חיים מוולוז'ין, הרב קוק וביאליק – שלוש דמויות מפתח במחשבה היהודית ושלוש תפיסות לגבי מהו "לימוד תורה"

בהקדמה לספר הזוהר מתואר תיקון ליל שבועות, שבו נוהגים ללמוד תורה לאורך כל הלילה, במונחים שלקוחים מעולם הזוגיות והנישואין. רבי שמעון בר יוחאי, כך מסופר, נהג ללמוד תורה "בלילה שבו הכלה מתייחדת בבעלה. שכך שנינו: שבאותו לילה שהכלה מתעתדת להיות בחופת בעלה למחר, כל בני היכלה של הכלה צריכים כל אותו הלילה להיות עמה לשמוח בה בתיקוניה - לעסוק בתורה (ולחרוז) מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות וברזי החכמה, משום שהם הם תיקוניה ותכשיטיה". הלומדים מושווים למלווים של הכלה שמקשטים אותה ערב נישואיה; הקישוטים והתכשיטים הם דברי התורה שקושרים לכלה לפני יום חתונתה המרגש – שאינו אלא יום מתן תורה, חג השבועות.

 

לקריאה נוספת: מדוע הפך התיקון לאירוע המרכזי של שבועות?

 

הזיהוי בין חג השבועות לחג מתן תורה נעשה רק אחרי תקופת המקרא, אך מאז קשורים שני האירועים הללו זה בזה, וחג השבועות הוא אחת ההזדמנויות המרכזיות בלוח השנה היהודי לשקוע בלימוד ובהעמקה בטקסטים מהמסורת היהודית. אך אחד הדברים המעניינים במסורת הזאת הוא שהוגים וחכמים בתקופות שונות מבינים בדרכים מגוונות את המשמעות של אותה מסורת עצמה. כלומר, התפיסה של מהי 'תורה' ומהו 'לימוד תורה' לובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לזרמים האידיאולוגיים ולתקופות השונות, וכך מתקבלת תמונה מורכבת של מהו לימוד תורה. פריסה רחבה של מנעד הפרשנויות השונות למונח 'לימוד תורה' חורגת מגבולותיו של מאמר זה (עסקה בכך פרופ' חנה קהת בספרה המעניין "משהפכה התורה לתלמוד תורה"), וכאן אבקש לגעת בכמה דמויות שפעלו בעולם היהודי ב-200 השנים האחרונות והבינו את לימוד התורה בדרכים שונות.

 

אריאל הורוביץ וולוז'ין

 

נהפוך את הגבוה לשפל

 

בדיון על לימוד תורה בעידן המודרני ראוי לפתוח ברבי חיים מוולוז'ין, מתלמידיו של הגאון מווילנא, שייסד את ישיבת וולוז'ין, שנחשבת לישיבה המודרנית הראשונה. וולוז'ין הפכה עד מהרה לסמל של עולם הישיבות ולמודל לחיקוי לישיבות נוספות שביקשו להידמות למוסד ששידר יוקרה ומצוינות אינטלקטואלית. בחיבורו המרכזי, "נפש החיים", משרטט רבי חיים את השקפת עולמו הדתית, והשער הרביעי של הספר עוסק גם בשאלת לימוד תורה. ב-34 פרקי השער הרביעי מדגיש רבי חיים, בהמשך למורו, הגאון מווילנא, את החשיבות של "תורה לשמה" – מעמדה החשוב של התורה בסדר היום הדתי.

 

את דבריו של רבי חיים יש לראות בהקשר התרבותי היהודי של התקופה: הם נכתבים על רקע תפיסת לימוד התורה שהתפתחה בחסידות, שדחקה הצדה את חשיבות העיון האינטלקטואלי לטובת ערכים דתיים אחרים, כמו תפילה ודבקות באל. כלמדן, מבקש רבי חיים להחזיר לקדמת הבמה את לימוד התורה כערך מרכזי. ב"נפש החיים" הוא כותב בפירוש כי "בדורות הללו, בעוונותינו הרבים, נהפוך הוא את הגבוה לשפל, שכמה וכמה שמו כל עיקר קביעת לימודם רוב הימים רק בספרי יראה ומוסר". הכוונה כאן היא כמובן לחסידות, שמיקדה את מרב המאמצים של לימוד התורה בטקסטים של מוסר ואמונה, ודרדרה, לתפיסתו, את לימוד התורה. תחת זאת, מבקש רבי חיים מוולוז'ין להשיב למרכז את לימוד התלמוד הבבלי בעיון. 

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי ליל שבועות בבית אבי חי - אֱמֶת שלישי,
23:00 / 30.5.17
לילה של חיפוש אחר האמת

 

התורה בהגותו של רבי חיים מוולוז'ין נתפסת כערובה לקיומו של העולם: בזכות התורה, מתקיים העולם הפיזי, ואלמלא לומדי התורה ששוקדים על לימודם כל העת, העולם היה נחרב. בכך מסתמך רבי חיים על מימרות תלמודיות, אך הבחירה להפוך אותן לגולת הכותרת של החיים הדתיים היא בחירה אידיאולוגית, שטבעה חותם דרמטי על עולם הישיבות הליטאיות שהתפתח מאז: האמונה בדבר התורה שמחזיקה את העולם בכל רגע רווחת בישיבות הללו, והיא מושפעת ישירות מ"נפש החיים". במידה רבה, בספרו של רבי חיים מוולוז'ין נזרעו הזרעים להתפתחותה של החברה הליטאית, ולאחר מכן – להתפתחותה של חברת הלומדים במדינת ישראל.

 

"התענג בטרם ריאתך נמקה"

 

דמותו של רבי חיים מוולוז'ין מרחפת מעל הדמויות הבאות שאעסוק בהן, ובראשן – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל ומאבותיה הרוחניים של הציונות הדתית. הרב קוק הושפע מן המסורת הליטאית של רבי חיים, אך היו לו גם מקורות השראה אחרים – ההגות החסידית, ההשכלה, המודרנה, הפילוסופיה, ולבסוף – הציונות. הרב קוק נבדל מן הלמדן הליטאי הקלאסי שרבי חיים מעמיד כאידיאל טיפוס, בראש ובראשונה בכך שהוא מרחיב את הקאנון הלמדני: לימוד התורה שלו כולל לא רק לימוד גמרא, אלא תחומים רבים נוספים, כגון לימוד קבלה ותורת הנסתר, וכן הגות כללית. אין הכוונה שמבחינת הרב קוק כל התחומים הללו הם בעלי מעמד זהה, אך תפיסת עולמו, שראתה את המציאות כולה כ"קודש", ולפיכך גם את הגילויים החילוניים של המציאות כיונקים ממקור אלוהי אחד, היתה קרקע פורה ללימוד שגבולותיו נזילים, והוא כולל עיסוק במקורות ההגות הכללית, וכן במקורות ההלכה, החסידות והקבלה.

 

השאיפה של הרב קוק היתה יצירת מסגרת שתאפשר גם לציבור דתי-לאומי לחבור לפרויקט המודרני של לימוד התורה ולקטוע את הזיהוי המוחלט שלה עם המסורת של רבי חיים. ואכן, בעיני לומדים ציונים-דתיים רבים, הרב קוק נתפס לא רק כהוגה וכתיאולוג שניסח את הקודים הדתיים-לאומיים השורשיים ביותר, אלא גם כדוגמה ללמדן מופלג ולתלמיד חכם שרבני הדור סמכו עליו את ידם. אם המגמה של רבי חיים מוולוז'ין אופיינה בתגובה לחסידות ובצורך דחוף להעמיד את לימוד התורה על מכונו, הרי שהרב קוק נפרד מן המסורת הליטאית הזאת. לימוד התורה מבחינת הרב קוק איננו חוויה אינטלקטואלית בלבד, אלא חוויה שקשורה לרבדים נוספים בחיי האדם הקשורים בנשמתו ובנפשו.

 

גם כאן ניכר הבדל ניכר מהגותו של רבי חיים מוולוז'ין. את דרכו של הרב קוק ניתן לתאר כמגמת ביניים בין שני קטבים קיצוניים – בקוטב האחד נמצא רבי חיים מוולוז'ין, ובקוטב השני נמצא יוצר חשוב נוסף, שאף למד בישיבת וולוז'ין – חיים נחמן ביאליק. במשך כמעט שנה וחצי למד ביאליק בישיבת וולוז'ין, והלימודים בישיבה היוקרתית השפיעו עליו השפעה עמוקה, כפי שעולה משיריו הקאנוניים, "לבדי" ו"על סף בית המדרש". ב"לבדי" הדובר השירי נותר, גלמוד, בבית המדרש שהתרוקן (רמז, אולי, לרוחות ההשכלה והמודרנה שסחפו את כל הלומדים, ובהם ביאליק) מספסלי הלימוד: "בדד, בדד נשארתי, והשכינה אף היא כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה", הוא כותב ב-1902, יותר מעשר שנים אחרי שעזב את הישיבה.

 

אריאל הורוביץ יוסי זמיר
לחבור לפרויקט המודרני (פלאש90, יוסי זמיר)

 

 

בשיריו של ביאליק דווקא הלימוד המנותק לכאורה מן החיים הוא זה שמועלה על נס. ב"המתמיד", הפואמה המפורסמת שלו מ-1894, הוא מגלה הערצה ללימוד התורה שבכוחו לסחוף את הבחור הצעיר מפיתויי העולם הזה ולספק לו מעין אסקפיזם אינטלקטואלי, רחוק מן הכאן והעכשיו. הוא מאניש את הרוח הלוחשת והמפתה את הנער במילים "ראה, עלם חמודות, מה ערשי רעננה, התענג בטרם ריאתך נמקה", אך אז מתעשת הנער וחוזר לתלמודו: "'הו, הו, אמר רבא, הו תנו רבנן!', השחר, הגנה וריח השדה התעופפו כעוף וימחו כענן". לפחות בשירי הערגה האלה מתרפק ביאליק דווקא על אותו עולם ישן נושן שאותו נטש.

 

"אין זה כישרון כלל"

 

מיד נחזור אל ביאליק, אך לפני כן כדאי לשים לב לקולות אחרים שסלדו מן הרומנטיזציה של הלימוד המנותק מן החיים. כך, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שהיה מבוגר מביאליק בכעשור ולמד גם הוא בישיבת וולוז'ין, כותב מאמר חריף שכותרתו 'שינוי ערכין', ובו הוא בא חשבון עם תפיסת לימוד התורה שהונחלה לו בישיבה הליטאית. "מי יודע אם יש בנו כישרון?", שואל ברדיצ'בסקי, ומיד משיב: "אין זה כישרון, להיות בקי וחריף, בעל זיכרון ועוקר הרים; אין זה כישרון כלל, להיות יודע הרבה ותופס דברים הרבה, לומד הרבה וזוכר עניינים הרבה. יש אצלנו רק בעלי מוחות ובעלי שכל; החושבים שלנו כמו אומרים את מחשבותיהם מתוך הספר. עוסקים אצלנו במחשבות ובתורות, בלי כל הכרח פנימי ובלי כל צורך נפשי כלל". הדברים מכוונים נגד רבי חיים מוולוז'ין, כמובן, אך גם נגד הנוסטלגיה לעולם בית המדרש. מבחינת ברדיצ'בסקי, שככלל היה בר-פלוגתא של תפיסותיהם של אחד העם ותלמידו ביאליק, לימוד התורה הזה אינו אלא לימוד מנוון, לא רלוונטי, חסר חיות.

 

ביאליק(2)
אופציית הכפירה. ביאליק

 

 

אך ביאליק לא נשאר בעמדת ההתרפקות והנוסטלגיה: ביאליק ידוע לא רק בזכות יצירתו הפואטית, אלא גם בזכות מפעלי הכינוס שלו, ובהם "ספר האגדה", שחיבר עם י"ח רבניצקי והיה לאחד מן הספרים המרכזיים של עולם לימוד התורה החילוני המתחדש. גם אם קשה לחלץ מן המסות של ביאליק חזון צרוף של לימוד תורה חילוני, הרי שדמותו העשירה מספיקה כדי לעורר השראה ללימוד תורה מגוון גם כיום: לימוד שאיננו מוותר על זיכרון בית המדרש הישן ואינו מחפש תמיד רק את האקטואלי והרלוונטי, אך גם לימוד שמתעקש על החידוש, שמקבל גם את אופציית הכפירה והספק ושמשוחרר מן הדוגמות האורתודוקסיות שקודמיו אחזו בהן.

 

הסקירה הקצרה הזאת מלמדת בעיקר דבר אחד: בכל הדורות, וביתר שאת במאות השנים האחרונות, חתרו אנשי רוח והוגים לעשות רפלקסיה על המפעל שבו הם עוסקים; לא להסתפק בלימוד עצמו, אלא להרים את הראש מן הספר ולשאול מהו הלימוד, מה המשמעות שלו, איזה תפקיד הוא ממלא. גם את הדברים הללו כדאי לזכור בחג השבועות: כמספר הלומדים – מכל הגוונים ומכל הזרמים – כך מספר התשובות לשאלה "מהו לימוד תורה". משעה שהלימוד, כפי שמתאר הזוהר שבו פתחנו, קשור לעולם הדימויים הרומנטי והזוגי, קשה לשרטט לו 'נוסחה' אחת ויחידה שמסבירה 'מהו' אותו לימוד. ההצעות של רבי חיים מוולוז'ין, של הרב קוק ושל ביאליק הן אופציות: אופציות שהשפיעו לא מעט על עולם הלימוד היהודי המודרני, אך יותר משהן מסמלות סוף פסוק וחתימה של הדיון, הן מזמינות את הלומד ואת הלומדת לפתח תשובות משלהם, להבין בעצמם את מהות הקשר האינטימי בינם ובין עולם הלימוד שלהם.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus