אחרי הספירה
אחרי הספירה
social
facebook whatsup email tweeter
8.5.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הצדוקים חשבו כי מועדי תחילת ספירת העומר וחג השבועות נקבעו על סמך העונג שהם מעניקים לעם ישראל, ואילו הפרושים סברו שהעניינים קצת יותר מורכבים מזה. כולנו יודעים איזו גרסה ניצחה. תמר דבדבני מנתחת את התוצאות

לוגו מדור הדף השבועי

שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים; קרא עליו מקרא זה: "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵע" (דברים א, 2), ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! (מנחות סה ע"א – ע"ב)

הקשר:
המשנה השלישית בפרק העשירי של מסכת מנחות במשנה (בנוסח הדפוס של התלמוד, שונה סדר הפרקים וזהו הפרק השישי) עוסקת בטקס קצירת העומר במוצאי חג הפסח. טקס זה מתחיל את "ספירת העומר" שבסופה מצוין חג השבועות. המשנה מסבירה שעיצובו הייחודי של הטקס נעשה כתגובת-נגד לטענת הבייתוסים ש"אין קצירת העומר במוצאי יום טוב". בדיון במשנה זו, מצטט התלמוד ממגילת תענית, שם נזכרים הימים בין ח' בניסן ובין סוף חג הפסח כימי שמחה שאין להספיד בהם, ותולה את הסיבה לכך בניצחון הפרושים במחלוקת על ספירת העומר וקביעת חג השבועות לפי שיטתם.

דיון:
שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת
מגילת תענית היא רשימת מועדים של שמחה (בהם אין להתענות ו/או להספיד), ככל הנראה מסוף ימי בית שני. אל רשימה זו נוסף עם הזמן סכוליון, פירוש מרחיב, המסביר את טעמי המועדים ואת הרקע לקביעתם. הימים שבין ח' בניסן וסוף חג הפסח נקבעו במגילה כימי שמחה משום שבהם "איתקין חגא" (ניתקן החג) או, לפי נוסח אחר: "איתותב חגא דשבועיא" (נקבע חג השבועות). בסכוליון למגילה מופיע סיפור המפגש בין רבן יוחנן בן זכאי והבייתוסי. סיפור זה מדגים את המחלוקת על מועד תחילתה של ספירת העומר ובעקבות כך גם על מועד חג השבועות.

  השבועי עומר
לכל מועד טעם ורקע לקביעתו (צילומים: פלאש 90)

יסודה של המחלוקת בין הבייתוסים (או הצדוקים) ובין הפרושים (החכמים) בפירוש פסוקי התורה המצווים על ספירת הימים שבין חג הפסח וחג השבועות: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (ויקרא כג, 15). הביטוי "ממחרת השבת", המופיע בפסוקים פעמיים – פעם אחת כמועד תחילת הספירה ופעם שנייה כמועד סיומה – הובן בשתי דרכים שונות: הבייתוסים הבינו אותו כמדבר על "שבת בראשית", כלומר יום שבת בשבוע, ומכאן שהבאת עומר התנופה, ראשית קציר העומר ותחילתה של הספירה צריכים להתקיים ביום ראשון הראשון שלאחר חג הפסח, וגם חג השבועות יצוין תמיד ביום ראשון בשבוע; הפרושים הבינו את הביטוי כמתייחס אל חג הפסח עצמו ומכאן שספירת הימים המובילה לחג השבועות צריכה להתחיל במוצאי חג הפסח, וחג השבועות יתקיים תמיד בו' בסיון ולא ביום קבוע בשבוע.

נדמה שפירוש הבייתוסים ל"ממחרת השבת" קרוב יותר לפשט התורה ואילו פירוש החכמים נדרש מתוכה באמצעות התערבות אנושית יצירתית. העיקרון המאפשר לחכמים ללמוד כך את תיארוך החגים נלמד גם הוא באופן יצירתי מתוך הפסוק בויקרא כג, 2: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג, 2). את המילה "אתם" (הבלתי מנוקדת בספר התורה) בחרו החכמים לקרוא כ"אַתֶּם", ומכך למדו שבני האדם הם האחראים על קריאת המועדים וקביעתם (ראו למשל במשנה ר"ה ב:ט-י).

משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים
הסיפור אמור, כנראה, לבטא את ניצחונם המוחלט והברור של הפרושים על הבייתוסים. הוא עושה זאת גם באמצעות הבחירה ברבן יוחנן בן זכאי, מי שנחשב במובנים רבים למייסד ה"ממלכה" החז"לית, ל"מייצג" הצד הפרושי, בעוד "נציג" הבייתוסים נותר עלום שם. גם הביטוי "מפטפט כנגדו" נשמע מזלזל ומעצים את כוח החוכמה של ריב"ז לעומת יריבו הבייתוסי.

לדעת הבייתוסי, חג השבועות אמור לחול ביום ראשון בשבוע, כיוון שמטרת החגים לשמח ולהתענג ואין תענוג גדול יותר מסופשבוע ארוך. טענה זו נשמעת מעט מגוחכת, ואולי זו הסיבה להבאתה בסיפור זה: עוד מסמר היתולי בארון הקבורה של הבייתוסים ושיטתם המנוצחת. ייתכן גם שהגיחוך הוא מסווה לאמירה עקרונית כלפי שיטת הבייתוסים, ובאמצעות זאת גם לאבחנה רפלקסיבית עמוקה של שיטת חז"ל עצמם. אני סבורה שתשובת ריב"ז להלן מעצימה את האפשרות הפרשנית הזו.

קרא עליו מקרא זה: "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵע" (דברים א, 2), ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה?
ריב"ז קורא תיגר על הנחת היסוד של הבייתוסי, כאילו "משה רבינו אוהב ישראל היה": אילו מטרתו של משה היתה לענג את ישראל ולשמח אותם, מדוע משך את המסע במדבר במשך ארבעים שנה, בזמן שניתן היה לעשותו באחד-עשר יום בלבד? כלומר, לטענת ריב"ז לדרישות משה, ובוודאי לדרישות אלוהים, מעם ישראל יש מטרה אחרת מלבד עינוג ושמחה.

 hdp_hshbvy_ms
למסע יש חשיבות לא פחות גדולה מאשר ליעד

פעמיים נזכרת בתורה הסיבה להתמשכות המסע המדברי של עם ישראל. בפעם הראשונה מסבירה התורה כי אלוהים מבקש למנוע מישראל מפגש עם מלחמה, פן הקושי הכרוך בכך, ואולי גם הבנת מחיריה ההכרחיים של החירות, יגרמו להם לרצות לשוב לעבדותם (שמות יג, 17). בפעם השנייה מוצגת ההחלטה להאריך את המסע לארבעים שנה כעונש על חטא המרגלים: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי" (במדבר יד, 34). שני ההסברים דומים זה לזה: גם החרדה מפני הכניסה לארץ יכולה ללמד שהעם אינו מוכן עדיין להגיע, שיש צורך בהבשלתו הרוחנית לפני שיממש את חירותו בפועל.

בתשובתו לבייתוסי יוצר ריב"ז הקבלה מעניינת בין מסע ישראל במדבר ובין ספירת הימים שבין פסח לשבועות. ייתכן שהקבלה זו באה להדגיש את חשיבות הדרך כמעצבת את המטרה. אין ספק שלכניסה אל הארץ, ולחלופין – לחג השבועות, יש משמעות עמוקה וחשיבות רבה, אולם ללא המסע שלפניהם, תהיה הגשמתם לוקה בחסר ואולי לא תצלח כלל. בנוסף, חג השבועות חשוב ביותר, לפחות כמו ההגעה אל הארץ ושמחת הריבונות, אולם הדרך להגיע אל שני אלה היא זו שמעצבת את מהותם הסופית. ריבונות אליה מגיעים במהירות, בלא בשלות ערכית, לאומית ודתית תיחווה באופן אחר מזו אליה מגיעים לאחר ארבעים שנה של התבגרות מדברית.

לדעת ריב"ז וחז"ל בכלל, "מסע" ספירת העומר המוביל אל שבועות, הוא חג מתן תורה, אינו מענג במובן הפשוט. זהו מסע מאומץ שמחייב התערבות יוצרת בתורה, לימוד ודרשנות. בעוד הבייתוסים מקבלים את ספירת העומר כנתונה משמים באופן "מוכן", רואים חז"ל את היגיעה האנושית בתורה, את הלימוד והיצירה, כתנאי הכרחי לקבלת התורה. הדרך להגשים זאת מתחילה בהבנה מחודשת של תחילת ספירת העומר.


רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus