משפחת גד מקהילת יהודי אפגניסטן

מסודרים: הצצה לקהילה היהודית שנוהגת לקיים סדר בט"ו בשבט

social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
5.2.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אף על פי שהסדר האפגני דומה מאוד לסדר ט"ו בשבט, כפי שהוא מתואר בספר חמדת ימים, אומר הרב בצלאל כי ההקפדה על מסורת הסדר אינה נובעת מזיקה מיוחדת של הקהילה האפגנית לספרות הקבלית, אלא מתוך חיבור עז של הקהילה לטקסים הקשורים בחגים"
"בניגוד לטקסים אחרים המשמשים אלטרנטיבה "ישראלית" לחגים יהודיים, מקורו הקבלי של סדר ט"ו בשבט ממקם אותו במרחב רוחני יותר מאשר הלכתי, ועל כן פחות גשמי. לכן, ההצעה לסדר ט"ו בשבט המשלב את שתי הזהויות היא ביטוי מורכב יותר מטקסים אלטרנטיביים אחרים"
"במהלך הטקס, בדומה לסדר פסח, נהוג לשתות ארבע כוסות יין. הראשונה מלאה יין לבן. הצבע הלבן מסמל בטקס את הגשם, ואת הטבע כשהוא בתרדמתו, בעוד שהצבע האדום מסמל את השמש, ואת הטבע בשיא צמיחתו ופריונו"
לא רבים יודעים זאת, אך רבות מהקהילות היהודיות בתפוצות נהגו לקיים סדר בערב ט"ו בשבט. אחת הקהילות הבודדות בישראל שעדיין נוהגת לקיים את המנהג ועורכת סדר ט"ו בשבט "כהלכתו" היא הקהילה האפגנית. זה סיפורה

"אז איפה אתם עושים את הסדר?" זו שאלה שלא נהוג לשאול בתקופה זו של השנה. ואולם, בקהילה האפגנית, קהילה שמקפידה באדיקות על קיום מנהג סדר ט"ו בשבט, זו בהחלט שאלה מקובלת. קשה לדמיין את הקשר בין סדר ט"ו בשבט, טקס שמקורו בטקסטים קבליים, ובין ט"ו בשבט כפי שהוא נחגג היום.
 

 

מבין חגי העם היהודי, ט"ו בשבט נתפס כנראה כחג הכי פחות משמעותי מבחינה דתית. הוא נחשב מעין חג מלאכותי של קק"ל או של התנועה הציונית, שעיקרו הוא חינוך הילדים לאהבת האדמה והחיבור לארץ ישראל או למדינת ישראל. בניגוד לראש השנה או לפסח, הפולקלור שמלווה את ט"ו בשבט גם הוא ישראלי יותר מאשר יהודי: "כך הולכים השותלים", "השקדייה פורחת", "דבש התאנה" ו"מתק החרוב".

 

החג החל לקבל את המשמעות הלאומית-חקלאית שלו כאשר בט"ו בשבט תרמ"ד (1884) ילדי יסוד המעלה נטעו ט"ו מאות עצים. כמה שנים לאחר מכן, בט"ו בשבט תרנ"ב (1892), הלך זאב יעבץ עם תלמידיו לנטוע עצים בזיכרון יעקב, וכך קיבע את מסורת הנטיעות בט"ו בשבט. בשנת 1908 קבעה הסתדרות המורים באופן רשמי את ט"ו בשבט כ"חג הנטיעות לילדים", וכך הוא נחגג ברחבי הארץ עד היום.

 

למרות תדמיתו כחג ישראלי, מקורו של ט"ו בשבט הוא דווקא במשנה:

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם: בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.

בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה; רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.

בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.

בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי; בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

(מסכת ראש השנה א, א)

 

על פי מסכת ראש השנה, ישנם ארבעה ראשי שנים, ובחודש שבט מצוין ראש השנה לאילן. על פניו, יש דבר מה משונה בקביעת ראש השנה לאילן דווקא בעת שבה העצים ריקים מפירות, אך פרשנים אומרים כי ראש השנה לאילן נקבע כדי שניתן יהיה לדעת לאיזו שנה שייך כל יבול, וכך מתי יש להפריש ממנו מעשר; ומכיוון שמיעוט הפירות על העצים מצמצם את הספק ההלכתי לגבי שנת המעשר של הפירות, הגיוני שנקבע ראש השנה לאילן דווקא בעת הזאת.

 

ישנה מחלוקת בין בית הלל ובין בית שמאי לגבי התאריך שבו יש לציין את ראש השנה לאילן. בית שמאי מייחסים למועד זה תפקיד טכני – ראש שנה – אשר נקבע בא' בחודש ומסמן מעבר בין תקופות, בדומה לשאר ראשי השנה המוזכרים במשנה זו. לעומת זאת, בית הלל גורסים כי יש לציין את המועד בט"ו בחודש, זמנם של החגים, ובכך מייחסים לט"ו בשבט משמעות נוספת מעבר לזו הטכנית-חקלאית. ט"ו בשבט, כפי שעולה מדברי בית הלל, אינו מסמן רק מעבר לתקופה חדשה, אלא מועד של ממש אשר נושא עמו משמעויות רוחניות של צמיחה והתפתחות הדרגתיות בנפש האדם – ממש כפי שהעצים בתקופה זו מתמלאים בהדרגה במים ומתקרבים לתקופת הלבלוב והפריחה שלהם.  

 

מג'ומה טו בשבט
מג'ומה של טו בשבט

 

בדומה לבית הלל, יש שראו בט"ו בשבט יותר מתאריך הלכתי-חקלאי טכני שקשור בעבודת האדמה ובמעבר בין שנות המעשר. יותר מ-200 שנה לפני שזאב יעבץ חגג את ט"ו בשבט בנטיעת עצים עם תלמידיו, נהגו רבות מהקהילות היהודיות בתפוצות להתכנס בבתיהן בערב החג ולערוך סדר ט"ו בשבט. מי שהגה את הטקס הוא ככל הנראה מחברו האלמוני של ספר חמדת ימים, ספר דרשות קבליות מהמאה ה-17. בספר מתואר טקס אכילת פירות מדוקדק בצמוד לקריאת טקסטים ייעודיים מן הזוהר והמשנה, וכל פרי ואגוז נושאים עמם משמעויות קבליות.

 

מחבר הספר דורש את שמו של החג כפי שהוא מופיע במשנה – "ראש השנה לאילן" – כרמז לאילן העליון, כלומר לעולם האלוהות. כפי שהעץ נהנה משפע המים של חודש שבט ושורשיו מתמלאים ומתפקעים, כך גם האדם אוכל בערב החג פירות וממלא את עצמו בשפע האלוהות. חיבור האדם לטבע כפי שהוא מתבטא בסדר ט"ו בשבט בספר חמדת ימים, מתואר כסמל לחיבור רוחני וקבלי. חיבור זה נדמה בעיניי כהמשך של תפיסת החג של בית הלל בתור מועד רוחני וסמלי. כמו כן, הוא עומד בניגוד למשמעויות הארציות של חיבור האדם לטבע, כפי שהוא מתבטא בט"ו בשבט כחג הלכתי-חקלאי על פי בית שמאי וכפי שהוא נחגג היום כחג ארצישראלי – חג הנטיעות.

 

קריאה נוספת: יותם יזרעאלי קורא את ט"ו מבעד להגות מרטין בובר

 

חגיגת טעמים צבעונית

 

אחת הקהילות הבודדות בישראל שעדיין נוהגת לערוך סדר ט"ו בשבט "כהלכתו" היא הקהילה האפגנית, שעמה נמנה כותב שורות אלה. יהדות אפגניסטן היא קהילה עתיקה ביותר, ויש הסוברים כי הוקמה כבר במאה השמינית לפני הספירה בידי חלק מגולי עשרת השבטים. הקהילה היהודית באפגניסטן שגשגה עד המאה ה-13, כאשר הפלישות המונגוליות פגעו בה פגיעה אנושה וחיסלו אותה כמעט לחלוטין.

 

גם במאות ה-16 וה-17 סבלה הקהילה היהודית באפגניסטן מרדיפות רבות ומבידוד קיצוני, ועל כן התכנסה בתוך עצמה והתעקשה על מנהגיה בקנאות. כך נהפכה הקהילה היהודית באפגניסטן לקהילה קטנה אך מאוחדת ומגובשת. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עלו רוב יהודי אפגניסטן לישראל והשתקעו בעיקר בשכונת הבוכרים בירושלים ובשכונות שפירא וקרית שלום בתל אביב. עד היום יש בשכונות אלה ריכוז גדול של יהודים יוצאי אפגניסטן, אשר ממשיכים לשמור על אחדות הקהילה, תוך הקפדה על הפולקלור והמנהגים האפגניים.

אפגני
 

 

אחד מהם הוא סדר ט"ו בשבט. בטקס המסורתי נהוג לסדר על שולחן החג את שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל, ונוסף על אלה שלל פירות, אגוזים ודגנים שנתברכה בהם אפגניסטן. יש האוכלים 12 או 15 סוגים של פירות, דגנים ואגוזים, ויש המקפידים לאכול שלושים מינים שונים.

 

במהלך הטקס, בדומה לסדר פסח, נהוג לשתות ארבע כוסות יין. הכוס הראשונה מלאה יין לבן. הצבע הלבן מסמל בטקס את הגשם ואת הטבע כשהוא בתרדמתו, והצבע האדום מסמל את השמש ואת הטבע בשיא צמיחתו ופריונו. וכך, הכוס הראשונה מסמלת את הטבע הרדום והגשום.

 

הכוס השנייה מלאה יין לבן עם מעט יין אדום, שילוב המסמל את הטבע המתחיל להתעורר ולצמוח, וכן הלאה, עד לכוס הרביעית המלאה יין אדום, סמל לניצחון ימי החמה על ימי הגשם ולהתעוררותו של הטבע מתרדמתו. ההוספה ההדרגתית של הצבע האדום מסמלת גם את התיקון שעובר האדם מול אלוהיו ואת השפע האלוהי אשר מחלחל אליו בהדרגה. אולם הסדר האפגני לא מסתכם רק בשתיית יין. בין הכוסות נהוג לאכול מן הפירות, מן הדגנים ומן האגוזים, ולאחר כל מין שאוכלים נהוג לקרוא טקסט ייעודי לאותו מאכל מן המשנה או מספר הזוהר.

 

הרב רפאל בצלאל, אחד הרבנים הבולטים כיום בקהילה האפגנית, מתאר את החג בתור חגיגה צבעונית של טעמים: "לחג היו קוראים 'אילנותי' על שום שהוא ראש השנה לאילנות. אילנותי היתה הזדמנות לבקר קרובים ולחגוג איתם את החג. בערב החג היו מחלקים עשרות פירות יבשים ופיצוחים. לפעמים היו טוחנים את הפירות היבשים ואת האגוזים לאבקה ומערבבים כמה סוגים יחד - זה היה מעדן. למחרת הילדים היו מביאים איתם את מה שנשאר ל'חדר'".

 

אף על פי שהסדר האפגני דומה מאוד לסדר ט"ו בשבט, כפי שהוא מתואר בספר חמדת ימים, אומר הרב בצלאל כי ההקפדה על מסורת הסדר אינה נובעת מזיקה מיוחדת של הקהילה האפגנית לספרות הקבלית, אלא מתוך חיבור עז של הקהילה לטקסים הקשורים בחגים. את הסדר נוהגים רבים לקרוא מגרסאות מאוחרות יותר של הסדר, כמו למשל בספר פרי עץ הדר, אשר מתאר טקס המבוסס על טקסטים מן המשנה, בלי התייחסות מפורשת לספר הזוהר. גם אם חברי הקהילה האפגנית אינם מזדהים בהכרח עם הערכים הקבליים של הסדר, רבים מהם מתעקשים לקיים אותו כפי שהוא מופיע בספר חמדת ימים, עד היום.

 

גם במשפחה שלי מתייחסים לט"ו בשבט ברצינות רבה, אולם לא בדיוק על פי כללי הטקס האפגני המסורתי. המשפחה המורחבת נפגשת בערב החג לארוחה "ישראלית", שכוללת פלאפל, פיתות וסלטים. אחרי הארוחה, כולם עוצמים את העיניים, בזמן שמארחי הסדר מביאים מחדר אחר צלחות חג עמוסות בכל טוב, אחת לכל אחד. הצלחות מתפקעות מרוב פירות יבשים, חיטה קלויה, אגוזים ודגנים מסוגים שונים ושלל ממתקים. על השולחן נהוג להניח, לא 30, ואפילו לא שנים עשר מינים, אלא את שבעת המינים בלבד, שמסמלים את החיבור של החג לארץ ישראל.

 

לאחר חלוקת הצלחות נערך סדר, שכולל שירת שירים וקריאה של טקסטים מגוונים: החל בטקסטים מהתורה - שיר השירים למשל - העוסקים בצמחים ובאדמה, דרך משניות מסדר זרעים ומפרקי אבות ועד "שירת העשבים" ו"צל עץ תמר". הסדר, כפי שעורכת משפחתי, הוא מעין טקס היברידי יהודי-ישראלי. הסדר "עבר גיור", והוא שונה מעט לטובת הנרטיב הישראלי של ט"ו בשבט כחג חקלאי ומקומי, אך עדיין שמר על זהותו היהודית והרוחנית, גם אם לא הקבלית.

 

בין א' בשבט שתיארו בית שמאי כְּיום חקלאי-הלכתי ובין ט"ו בשבט שהגו בית הלל כחג בעל משמעות רוחנית שורר מתח, אשר מתקיים גם בימינו, בין ט"ו בשבט כחג נטיעות ישראלי, לעומת המשמעות הרוחנית והיהודית של סדר ט"ו בשבט. המתח הזה הוא חלק קטן ממתח גדול יותר בין ביטויים עכשוויים של זהות יהודית והאפשרות למקם אותם היום במרחב של זהות ישראלית דומיננטית.

 

בניגוד לטקסים אחרים המשמשים אלטרנטיבה "ישראלית" לחגים יהודיים, מקורו הקבלי של סדר ט"ו בשבט ממקם אותו במרחב רוחני יותר מאשר הלכתי, ועל כן פחות קונקרטי וגשמי. על כן, ההצעה לסדר ט"ו בשבט המשלב את שתי הזהויות היא בעיניי ביטוי מורכב יותר מטקסים אלטרנטיביים אחרים. בעיניי, סדר ט"ו בשבט המשלב את שתי הזהויות האלה ומכיל את המתח ביניהן, מבלי לפתור אותו בהכרח, יכול להיות בבחינת אפשרות מעניינת לביטוי עכשווי והיברידי של זהות יהודית מקומית.

 

התמונות באדיבות אתר הקהילה האפגנית.

 

קריאה נוספת: מדוע חייבים להפוך את ט"ו בשבט לחג הקיימות הישראלי?

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus