עדי יסוד נחריבה

מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בעניין חורבה ששופצה ללא רשות בעליה מעלה שאלה עקרונית: האם כדי לתקן את החיים ואת העולם צריך, לפני הכל, להרוס אותם? תמר דובדבני - הדף השבועי

בית שמאי אומרים: שומעין לו, ובית הלל אומרים: אין שומעין לו.
(בבא מציעא ק"א, ע"א)

תרגום:
בית שמאי אומרים: שומעין לו (למי שתיקן את החורבה שלא ברשותו של בעל הבית, כאשר הוא מבקש לקחת את עציו ואבניו משם), ובית הלל אומרים: אין שומעים לו (ולא מתירים לו לעשות זאת).

 

הקשר:
הברייתא הנידונה כאן מופיעה כתקדים תנאי למחלוקת בין אמוראים לגבי הדין במקרה מסוים: "היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו: עציי ואבניי אני נוטל" (ב"מ ק"א, ע"א). כלומר, אדם תיקן ובנה חורבה שלא ברשות בעליה. ברגע מסוים - כאשר בעל הבית מתנגד לבנייה או כאשר המתקן עצמו חפץ בכך - מבקש המתקן לפרק את אשר בנה ולקחת לעצמו את חומרי הבניין. האם שומעים לו ומאפשרים לו לעשות כך, או לא?

 

דיון:
ניתן לקרוא את המחלוקת בברייתא ככזו שעוסקת בשאלה למי הבעלות על התיקונים - האם לבעל החורבה או למתקן? שאלה זו יכולה להוביל לדיון עקרוני בהבדלי הגישות בין בית הלל ובית שמאי לגבי אפשרות התשובה והתיקון בעולם.

 

בית שמאי אומרים: שומעין לו, ובית הלל אומרים: אין שומעין לו - המקרה שבו עוסקת הברייתא מעלה שאלה חשובה, הנוגעת לא רק ליחסי ממון בין בני אדם, אלא גם למערכות יחסים רגשיות. נוסף לכך, במחלוקת שבין החכמים מתגלות עמדות שונות לגבי אחריותו של המתקן על מה שתיקן ולגבי חלקו בבעלות עליו.

 

מכיוון שבית שמאי טוענים שמי שבנה את החורבה ותיקן אותה, שלא ברשותו של בעל הבית, רשאי לקחת את העצים והאבנים שלו לעצמו, ניתן להבין שלדעת בית שמאי, המתקן נחשב לבעלי התיקון, החלק החדש. לקיחת חומרי הבניין משמעה הריסת התיקונים והשבת המקום לקדמותו, כלומר, הפיכתו מחדש לחורבה. לדעת בית הלל, לעומת זאת, אין שומעים למתקן ואין מתירים לו להחריב את בנייתו, וייתכן שהם גורסים שהבעלות על התיקונים שייכת לבעל החורבה ולא למתקן. מה יכולים להיות הטעמים לעמדות אלה? להבנתי, התשובה לשאלה זו טמונה במחלוקת אחרת בין בית שמאי לבית הלל, שעיקרה השוני בגישותיהם לגבי משמעותם של התיקון והתשובה.

 

מחלוקת מפורסמת בין בית שמאי לבית הלל היא על המריש (קורה גדולה מיסודות הבית) הגזול: "הגוזל את המריש ובנאו בבירה - בית שמאי אומרים: יקעקע את הבירה ויטול את המריש, ובית הלל אומרים: מחשב כל מה שהיה שווה ונותן לבעליו, מפני תקנות השבין" (תוספתא בבא קמא י', ב'; שימו לב שההלכה העוקבת בתוספתא מכילה את הברייתא הנידונה כאן). לדעת בית שמאי, אדם שיסודות ביתו המחודש עומדים על קורה גזולה, אין לו תיקון ותשובה אלא אם כן יחריב את ביתו, יחזיר את הקורה הגזולה לבעליה ויתחיל בבניית ביתו וחייו מן ההתחלה. בית הלל טוענים שיש לכפר על היסוד הגזול, אבל ניתן לעשות זאת גם בתשלום מחירו בלבד, ואין צורך בפירוק הבניין - החדש, המתוקן - כולו. עולות מכאן שתי גישות לגבי אפשרות קיומם של התשובה והתיקון בעולם: בית שמאי גורסים שמי שחייו בנויים על קרקע רעועה מבחינה מוסרית, כל תיקון שייעשה בהם יהיה חסר משמעות, כיוון שהדרך היחידה לתקן היא לחזור אל היסוד ולתקנו כדי להתחיל בבנייה מחדש, גם במחיר הריסת הבניין-החיים (ואולי ההרס של הקיים אינו תוצאת לוואי, אלא המטרה עצמה); בית הלל גורסים שיש טעם לפגם בגישת בית שמאי, בעיקר מכיוון שהיא לא מאפשרת תשובה - כמה אנשים ירצו ויצליחו לתקן את עצמם אם לשם כך ייאלצו להחריב את חייהם עד היסוד? לכן, משום "תקנת השבים", למענם של אלה המבקשים לעשות תשובה, דורשים בית הלל רק את סכום הכסף עבור הקורה הגזולה, ולא את הקורה עצמה ("תקנת השבים" נידונה בעבר במסגרת "הדף השבועי", וראו כאן).  

 

לדעת בית הלל, החלק המתוקן של הבניין (ושל החיים) הוא בלתי נפרד מן היסודות, ובמובן מסוים, חידושי הקומות העליונות מתקנים גם את המריש הגזול שבבסיס, כיוון שברגע שיבחר בעל הבית לתקן את עצמו ולהחזיר את הכסף, יתוקן הבית במלואו, מן היסודות ועד הגג. מבחינת בית שמאי, החלק המתוקן של הבניין (ושל החיים) מנותק מן היסודות כל עוד לא הוחלף המריש הגזול בבסיס איתן מבחינה מוסרית. לדעת בית שמאי, קיומן של הקומות העליונות, המתוקנות והמחודשות כביכול, הוא אשליה מבחינה ערכית ומוסרית, ואין בו כדי להשפיע מהותית על היסודות, ובוודאי לא לתקן אותם בשום דרך.

 

את הברייתא הנידונה כאן ניתן לקרוא כמחלוקת בין בית הלל ובית שמאי לגבי הבעלות על החלק המתוקן - האם לבעל החורבה, שבמובן מסוים מהווה את יסודות הבניין החדש, יש בעלות על הבניין כולו, הכולל בתוכו גם את התיקון, או שמא הבעלות שייכת דווקא למתקן, למי שהוסיף על החורבה בנייה חדשה? בית הלל טוענים שאין לשמוע למתקן המבקש לעצמו את חומרי הבנייה שלו, כיוון שכל מה שנוסף על החורבה שייך לבעליה; בית שמאי טוענים שזכויות הבעלות על התיקון שייכות למתקן ולא לבעל החורבה, ולכן גם הבעלות על חומרי הבנייה שלו היא, והוא רשאי לקחתם בכל עת שיחפוץ. אני מוצאת שעמדות אלה תואמות את גישות שני הבתים ביחס למריש הגזול: הקורה הגזולה כמוה כחורבה - שתיהן מהוות יסודות רעועים לבניין חדש ומתוקן. מי שמאמין שקומותיו העליונות של הבית, גם אם נבנו על קורה גזולה, על יסוד מוסרי רעוע, שייכות לבעל הבית (ואם יבקש לחזור בו, יוכל להמשיך לגור בביתו השלם, שיתוקן רטרואקטיבית באמצעות תשלום מחירה של הקורה הגזולה), הם אותם אלה הגורסים שבעל החורבה הוא הבעלים של התיקון. לעומתם, מי שמאמינים שלבעל הקורה הגזולה אין, ולא יכולה להיות, בעלות על הבניין המתוקן העומד עליה, ועד שלא תוצא הקורה ותוחלף ביסוד נקי מחטא, ייחשב הבית שעליה גזול גם הוא, הם אותם אלה הגורסים שבעל החורבה אינו הבעלים החוקי על התיקונים.

 

גישת בית שמאי אינה פשוטה לביצוע: ההכרח להכיר תמיד ביסודות החרבים של הבית ובקורות הגזולות שבבסיס החיים; החיוב שלא להתחמק מהכרה זו באמצעות מסכי עשן של כאילו-תיקונים (ולפי גישה זו, כל התיקונים הם "בכאילו", כל עוד לא תוקנו היסודות); הדרישה להגיע לשלמות ולהרמוניה בין החלקים השונים של החיים, ולא להסתפק בשכחה ובהדחקה בלבד - כל אלה אינם כללים שקל לחיות איתם. מצד אחד, ברור שגישתם של בית הלל בנושא זה מותאמת יותר לחיים ומאפשרת חיי קהילה מסודרים יותר. מן הצד השני, נדמה לי שלא רק לתלמוד יש צורך באזכור גישתם של בית שמאי, אלא גם לי, כיוון שהיא מציבה רף עליון, מטרה מוסרית, עיקרון ערכי אידילי שאליו יש לשאוף. איני יודעת אם ניתן לקיים זאת בחיים ממש, אבל אני בטוחה שיש להשתדל לעשות זאת: לקחת אחריות על הקורות הגזולות שביסודות הבית, על החורבות שבבסיס החיים, לתקן אותן ולבנות עליהן בניין טוב יותר - זו הדרך היחידה להיות הבעלים האמיתיים של הבית המתוקן, של החיים החדשים. 

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 


Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי